ישנה טענה שחדשות 12 ניסו להלבין אותו, להכשיר אותו, למחול לו כדי שיוכל לחזור למעגל האנשים הלגיטימיים במדינה. אם הטענה נכונה, אזי האפקט הוא הפוך: הוא רק חיזק את התפיסה שבכירי הצבא היו אסופה של שלומיאלים, חד־גוניים, חלקם גם עצלים, צפויים ולא מאתגרים. הם אחראים, הם אשמים.
אפשר להתבונן בדיוקנו של חליוה ולהתפתות להאמין למבט הנחוש, לישיבה היציבה, לתחושה שהוא מבין עניין, שהוא יודע משהו שאנחנו לא. אבל כיום אתה מסתכל עליו ומרחם עלינו. הכל היה וואסח. מראית עין. אשליה. תעתוע.
המילה הדוחה שבה השתמש (והתנצל) כלפי קרן פלס, וההכפשה שמרגלית פרסמה נגד איל וולדמן, הן אפיזודות קטנות שמתגמדות על רקע תופת 7 באוקטובר והמלחמה הלא נגמרת, אך הן גם מלמדות על האיש, על הגרושה, על היבריס שאינו יודע גבול, על הבועה שהתפוצצה, וגם על ההתנצלות שלא הייתה, על אשמה עצומה, ועל מהי פריבילגיה.
הוא גר בשכונת צהלה, היא מגיעה מרחביה, ויחד העלו מופע, ״חליוה ושירה״. הוא, במקום לשבת בבית בבושת פנים, לייסר את עצמו ולהכות על חטא, יצא למסע הופעות, והיא מצייצת ומוחקת, כותבת ומגוננת.
הנרטיב של אהרון חליוה, שאותו הוא מפמפם בשיחותיו השונות המוקלטות, הוא שבניגוד לאחרים, הוא לפחות "לקח אחריות" והתפטר, ולכן המוסר שלו גבוה יותר. זו שטות. אין הבל גדול מזה. חליוה לא לקח שום אחריות, הוא עדיין משוכנע שהוא צודק. שאולי טעה נקודתית, אולם הבעיה היא בכלל מערכתית.
"הצבא היה בורדל", הוא אמר, והוסיף: "היו עשרות אלפי חיילים תחתיי "ובסוף אני חותם על ההערכות שלהם". האיש לוקה בוורטיגו, הוא בכלל לא מבין מה היה תפקידו. להתפטר מעבודה שנכשלת בה, זה לא לקיחת אחריות. זו פרישה. אנשים מתפטרים, מפוטרים או מתפוטרים מדי יום. אין בזה הקרבה.
בשיחותיו הוא השתמש בטענת הקונספציה. אבל זה שכולם חשבו אותו דבר במשך שנים, לא מנקה אותו, להפך. אנשים סמכו עליו שיראה דברים אחרת, יחשוב שונה, יביע את דעתו. שיהיה איפכא מסתברא, שיזהיר, שיבהיר. זה הרזון ד'אטר של עבודתו, זו ליבת תפקידו, לשם כך קידמו אותו, על זה שילמו לו, סמכו עליו. הצבא נתן לו להיות העיניים של המדינה, והוא נשאר בשלו, שיכור מהצלחה אישית, חי באילוז'.
חליוה האכיל מדינה שלמה בתפיסת מציאות שגויה. זה בלתי נתפס שהיום הוא מסתובב בכנסים, מנסה לשכנע בצדקתו ולהאשים אחרים. גם הטענה ש"זה קרה במשמרת שלי" מנסה להקטין, להוסיף נופך של מקריות לאחריות. זה תפקיד ביטחוני מהבכירים במדינה, לא מלצרות במסעדה.
הרציונליזציה שהוא עושה, כנראה הכרחית לאישיותו. עומס האחריות שרבץ על כתפיו כה רב, וגודל המחדל שהוא נושא ירדוף אותו עד סוף ימיו. לא ניכר בו ולו זרזיף של צער או חרטה פנימית. הוא מסתכל החוצה ולמעלה, במקום לעומק ופנימה.
עד קץ הדורות חליוה יהיה שם נרדף לכישלון ביטחוני קולוסלי. במקום לקבור את עצמו בבית, לסכור את פיו מבושה, הוא מנסה לטהר את שמו, ורק מרע את מצבו. כנראה שתמיד היה יהיר ושרלטן - כיום מתברר שהוא גם חוצפן.
התרעות פיקוד העורף