טיסה מקנקון להוואנה באייר קובנה הייתה פראית, אנרכיסטית ודואט־הגאים פרוע וחסר אחריות של הקברניט והנווט, והנחיתה הזכירה את קפיצתו של כדורסל על פרקט; לנהג המונית, שלא דיבר מילה אנגלית, לא היה מושג קלוש לאן ביקשת שייקח אותך, אף ששמת בידו פתק ובו הכתובת בספרדית והוראות נהיגה מפורטות; הקאזה של מתילדה הייתה בקומה השנייה בבית ברחוב 13, והטיפוס אליה היה עם המזוודה הגדולה והכבדה ביותר שאיתה טיילת מעודך, משום שבשבועיים נטולי שירותי כביסה תזדקק לתחתונים וטי־שירטס נקיים כל יום. גררתי את הפוטל האפור במעלה המדרגות לקומה השנייה, כאשר קשישה לבנת שיער (כנראה מתילדה) הפריחה לעברי נשיקות מחלון הקאזה.
חוץ מארבעת הלילות האחרונים בנוחות היחסית של מלון נסיונל בהוואנה, שבהם ישנתי במיטה שנועדה למשכב אדם, בעשרת הלילות הנוספים ניסיתי לישון בעשר מיטות שונות בערך, שבנוחה שבהן היה מזרן שבילדותי נקרא בישראל גומאוויר. החוויה הקובנית כולה הייתה עבורי אתגר פיזי שכמותו לא ידעתי עידנים; שבתי הביתה מכווץ שרירים וישנתי מכורבל כעובר על המזרן האמריקאי הנפלא כשאני לופת אותו כדיסידנט המחכה לדפיקה רועמת בדלת.
ולא בניתי על מלונות חמישה כוכבים ושוקולד על הכרית כל ערב. אבל לא ידעתי שהמים יזרזפו בערך כמו בהתקף ערמונית. במקום שמפו שמו במקלחת במלון בווינאלס בלב עמק הטבק, קרם גוף שמנוני כשמן מכונות שבו חפפתי ושגרם לשערי להיראות כקן ציפורים יבש. מים חמים היו אופציונליים לחלוטין. את הירקות הגדלים בסמוך לאדמה כחסה, מלפפון, גזר, עגבנייה, כרוב, שום ובצל, אסור היה לאכול טריים, משום שמשקים אותם במי ביוב לא מטופלים.
את הקובנו הראשון שלי שתיתי במסעדה בשם ״ורסאי״ ב״הוואנה הקטנה" במיאמי, מעוזם של הגולים הקובנים שונאי קסטרו, והוא היה נהדר. קובה מגדלת קפה בהרים, ויש בה מכונות אספרסו מקצועיות יותר מאשר ברמת החייל. אינני יודע מה עושים הקובנים לקפה שלהם, אבל רוב הזמן היה לו טעם של מי הדחת כלים עם סבון בניחוח לבנדר.
זה היה טיול שאיני מצטער עליו. הברקה של פעם בחיים. ב־2015 פתח ברק אובמה את הדלת לתיירות אמריקאית לקובה; הקובנים הסכימו בעיקום אף אופייני. הם נוהגים במכוניות אמריקאיות רחבות סנפירים משנות ה־50, אבל לא סובלים אמריקאים. בהתחשב במה שאמריקה עשתה להם, בצדק רב. אבל תמיד רציתי לגעת במהפכה היחידה שנדמה היה לי שהצליחה. הצעתי לאחותי אורלי שנעשה את קובה ביחד. אני שמח שהסכימה; אף פעם לא היה לנו זמן איכות כזה. בעניין המהפכה: היא הצליחה, אבל המהפכנים אינם טובים מקודמיהם. ככה זה כשהעולם הולך ומתדרדר.
קובה היא קאזה אחת גדולה, או כמו שהם קוראים למגורי הטיילים, קאזה פרטיקולר. את קאזה מתילדה בהוואנה ניהלה מתילדה, אישה כבת 70, שובבה וחיננית כעלמה צעירה, ממזרית ומחושבת ברמה שגורמת לך לספור את אצבעותיך. מתישהו בתחילת דרכה כקאזה המיועדת לישראלים, הוחלט לגייר אותה במטרה להפוך אותה לאטרקטיבית יותר לתיירים בני דת משה וישראל. במשקוף דלת הכניסה קבועה מזוזה. על השלט בחוץ כתוב ״סבתא מתילדה" בעברית. בסלון יש מבחר קטן ואקלקטי של ספרים בעברית; על שולחן קפה קטן מונחת חמסה בצבע טורקיז ולידה מגן דוד.
מתילדה לא הניחה לנו לשתות בקבוק מים מינרליים - כמו במקסיקו גם בקובה לא שותים מים מהברז - מבלי לגבות עבורו פסו אחד. היא הקרינה ידידות אותנטית, הרבתה לחבק את מי שאוהבים שמחבקים אותם, ואת דבריה, הקצרים והענייניים בדרך כלל, נהגה לסיים בקריצה רבת־משמעות בשתי עיניה.
אין לי ספק שהמסע היה הרבה יותר קל אילו הייתי יוצא אליו בגיל 40. אבל מה לעשות שהאמברגו הוסר מעל קובה כשהייתי בן 60. כששאלתי אותם מה יחסם לאמריקאים תאבי החיים שפתאום מבקרים אותם, ניפקו הקובנים שתי תשובות שונות: בנוכחות קובנים אחרים ובפרהסיה, הם משכו כתפיים מסויגות ואמרו משהו כמו ״נראה״ ו״מוקדם מדי להגיד״; כאשר היו בגפם, הם הקרינו תקווה לשיפור משמעותי באיכות חייהם.
בבוקר הראשון אצל מתילדה הגיעה בתה של מתילדה ובידיה ערימה מרתקת של קופסאות סיגרים. לא כולם מעשנים סיגרים, אבל אף אחד לא בא לקובה כדי לעשות קניות באאוטלט מפורסם מחוץ להוואנה (אין כזה). הבת הביאה סוג אחד בלבד של סיגרים: הגודל הנקרא Piramides, 25 סיגרים שחומים וטריים מבית Cohiba, הסיגר שקסטרו עישן עד שרופאיו הורו לו להפסיק.
הסיגרים היו ארוזים בקופסת עץ יוקרתית מכוסה בתוויות ובחותמות שבלעדיהן יעצרו אתכם פעם אחת ביציאה מהוואנה ופעם שנייה בעצירת ביניים במקסיקו בטענה שהסיגרים מוברחים. מחיר 25 Piramides בז׳נווה הוא כ־500 דולר. מתילדה מכרה לנו קופסה ב־70 יורו. לא יצא לי לעשן אותם, החשד קינן בי; הקובנים לא פראיירים, ושום דבר שם אינו בזול. אלא אם הסיגרים מזויפים ולא הוכנו בפיקוח קפדני של הרשויות, שאינן רוצות להוציא את דיבתו של המשאב הלאומי הזה.
את ספריו הטובים ביותר - ״למי צלצלו הפעמונים״, ״הזקן והים״ ו״חגיגה נודדת״ - כתב ארנסט המינגוויי בביתו האהוב ביותר Finca Vigia ("בית התצפית" בספרדית) מחוץ להוואנה. את הווילה, הניצבת בראש גבעה גבוהה, מוקפת צמחייה טרופית ירוקה ועבותה שנבנתה בשנת 1886, קנה המינגוויי ב־1940 ב־12,500 דולר. אחרי מותו, ב־1961, תרמה אשתו מרי את הווילה לעיריית הוואנה, שהשקיעה בה מיליון דולר והפכה אותה לאחד מאתרי התיירות הגדולים באי.
כ־12 ק״מ ממרכז הוואנה, Finca Vigia היא מין גרייסלנד נטולת שאר רוח. בעיקשותם האידיאולוגית והספרטנית שלא להניח למקומות הקדושים שלהם להפוך לאתרי בילוי ממוסחרים, חפה הווילה הלבנה מסממנים קפיטליסטיים. בשטח הווילה מפוזרים עשרות שוטרים המשמרים את מורשתו של הסופר המאצ'ואיסטי והאלכוהוליסט.
אי אפשר להיכנס לווילה אלא רק להציץ לתוכה דרך חלונותיה ודלתותיה הפתוחים לרווחה, שחבל קטן עוצר את כניסתך אליה. אתה מקיף את הבית שבו בילה פאפא את שנות חייו היפות ביותר. מציץ פנימה ככל שמרשים לך החבל ופלג גופך העליון, כציפור התוקעת את מקורה. מתבונן דרך עדשת זום ומקרב אליך את החפצים השווים תיעוד ומנסה לנחש כיצד ישב המינגוויי מאחורי מכתבתו הגדולה או שטף את ישבנו בבידה. מן המפורסמות הוא שהציורים המקוריים מאת מירו, בראק, פיקאסו ודגה נגנבו בשנות ה־60 והוחלפו בהדפסים זולים ודהויים. ספק גם אם המינגוויי השאיר את ״אאידה״ מונחת על הפטיפון ששלחה לו ידידתו מרלן ("קראוט") דיטריך.
״פילאר״, סירת דיג קטנה מעץ אדום, ניצבת על מבדוק יבש לצד הבריכה. זאת הסירה שבאמצעותה השתתף המינגוויי במלחמת העולם השנייה. חמוש בשכנוע עצמי עמוק שצוללות גרמניות ינסו לחצות את המצרים צפונית להוואנה כדי להטביע ספינות אמריקאיות, חימש המינגוויי את ״פילאר״ במכונת ירייה כבדה, מוקשים ימיים ושאר כלי מלחמה, ויצא במשך חודשים ארוכים לים מדי לילה עם חבריו הטובים, ממתין לסונאר לצפצף.
מכסת הכתיבה היומית שלו הייתה דלה. 400 עד 700 מילה ואחריה ספרינט לעגלת המשקאות. הוא כתב בעמידה. במכנסי חאקי קצרים ובחזה חשוף, הלם במקשי מכונת הכתיבה. המינגוויי אמר כי דיאלוגים משוועים להדפסה מבחינת האופן שבו אנשים משוחחים וקצב נשימתם הטבעית. את קטעי הצבע התיאוריים טען שיש לכתוב בעט נובע; כך עשה כשהוא גוהר על השולחן באופן אינטימי ביותר, לחיו כמעט מונחת על הנייר. "כיצד אני כותב?!", הרעים בקולו על מרתה גלהורן, אשתו השלישית, "אני עומד מול מכונת הכתיבה ומדמם!".
כמו ערים אחרות בעולם שאותן כבש באמצעות ניסיון לייבש אותן מאלכוהול, כך גם בהוואנה, שבה שתה פאפא בשלושה ברים שונים. ״La Floridita״, במדרחוב בהוואנה העתיקה, היה ונותר המוכר והפופולרי מכולם. גם "La Bodeguita del Medio" נמצא בתודעת התייר. ביום טוב תמצאו בו שולחן פנוי, את המלצרים במעיליהם החגיגיים המודעים כל כך לעצמם ואת המוחיטו הלא טעים והאוכל התפל שהם מגישים. היה גם מקום שלישי, שאליו סר המינגוויי כאשר חפץ בפרטיות יחסית, ״Dos Hermanos״. הבר ממוקם סמוך לרציפי הנמל, הרחק מהמולת העיר, ובו נהג המינגוויי להתרכז בשתייה עצמה ולא בעבודת אלילים. שלושת הקוקטיילים הקובניים שהמינגוויי נחשב למייצגם - דאקירי, מוחיטו וקובה ליברה - הם חוויה אלכוהולית מתוקה מדי; אלמלא השראת המאצ׳ו של פאפא, הם היו נחשבים נשיים. שלושתם על בסיס רום, תרומתה העיקרית של קובה למדף המשקאות.
בעולם של דוברי אמת לא תשמעו אף אחד מספר בהתלהבות כי נסע לקובה בגלל האוכל. בעולם של דוברי אמת הייתם אמורים להיות מוגנים מאמירות אישיות וטקסטים נלהבים המשבחים אוכל קובני. אבל קובה, למרבה הצער, אינה אי של דוברי אמת. גרוע מזאת: קמה לה שדולה של בדאים, שקרנים ונבלים גסטרונומיים, חבורה שאינני מכיר את לחיצת היד הסודית שלה, שמשימתה העיקרית בחיים היא לשורר בשבחן של מסעדות קובניות.
אינני מתכוון לבמבם אמביוולנטית: אכלנו רע, אכלנו נורא, אכלנו גרוע ואכלנו ברמה של חדר מיון. לא אכלנו אוכל רע יותר מאשר בקובה. אחותי, שטעמה משובח למי שסעדו על שולחנה ושהשקפת עולמה חייכנית ומופזת משלי וגם מסתייגת לעיתים מתפיסת עולמי המורבידית, לא הייתה זקוקה ליותר משתי ארוחות כדי להבין ששרידי משפחת מיברג נקלעו לשואה קולינרית חסרת תקדים.
בבסיס הדיון העגום עומדת המציאות של אי קשה יום, דל פרודוקטים, שעדיין אינו חלק מתנועות גסטרונומיות, Slow Food, מסעדות־שף ובישול מולקולרי. אבל לא זאת הטענה. אכלנו בכ־20 מסעדות באזורים שונים בקובה, והטרגדיה הייתה במפלס הגבוה של היומרה. השמות אינם חשובים, כי אף אחת מהמסעדות אינה ראויה שאשלח אתכם אליה, אבל כאשר הגענו חמושים בהמלצה חמה מטעם מי שאמורה הייתה לדעת, למסעדה איטלקית בשם ״דקאמרון״, הארוחה הסתיימה כאשר ראינו שמנת הפסטה הראשונה בתפריט נקראה פוטנסקה אל פסטו. מדובר בשני רטבים שונים שאין קשר ביניהם והניסיון לשדך ביניהם מופרך מעיקרו; הפסטו לא חלף כלל ליד ריחן טרי.
כל פעם שהיה כתוב ״טונה״, היא הייתה מקופסה; הלחם הקובני הצליח להיות חצי אפוי וחצי יבש; סלט ירקות היה גיבוב סתמי של כמה ירקות מוכי מי ביוב ללא רוטב; היעדר כל סממנים של מסורת בישול אותנטית או אפילו אוכל רחוב בעל מאפיינים ייחודיים, היה בעיקר עצוב. תיירים אמריקאים וצרפתים שפגשנו, שמו בידינו כרטיסי ביקור צבעוניים של מסעדות שכה הרשימו אותם עד שמשימתם בחיים הפכה לשלוח אליהן סועדים תמימים. אושיה קולינרית מאמריקה שמובילה סיורי אוכל בקובה, נשבעה בנקיטת חפץ בשמן של מספר מסעדות שהביאו דמעות לעיניה.
במסעדה שקיים בעניינה קונצנזוס מקיר אל קיר שהיא המסעדה הטובה ביותר בקובה, סעדנו פעמיים. היא ממוקמת בקומה השלישית של מבנה מט לנפול שבו צולם סרט קובני ידוע והמקום מעניין ארכיטקטונית למי שאוהב שיק של עזובה. בארוחה הראשונה חשבנו שהאוכל היה תקני יחסית למסעדת שף קלאסית עם זיקה קטנה ביותר לקובה. בשנייה רצינו להשאיר את האוכל בצלחת ולברוח.
לא האוכל הגרוע הוא העיקר בסיפור, אלא האתוס של תרבות שבה אנשים לומדים לשקר כדי להישאר בחיים. כאשר מתישהו במהלך חייך שאלות שנשאלת על ידי נציגי השלטון עלולות לגרום למעצרו או למותו של חבר או בן משפחה, הופך השקר לטבע שני. מצד אחד, מדובר באנשים הנחמדים ביותר שפגשתי בחיי; מצד שני, אפילו על שאלה תמימה כמו כיצד מגיעים לכביש הראשי לטרינידד, היה עלינו לשמוע עשר גרסאות שונות, אחרי שהיועצים שלנו קימטו את מצחם והתאמצו לענות. אמרו לנו שהמסעדה נמצאת מרחק שלושה בלוקים, ימינה ופעמיים שמאלה. בפועל הסתבר שהיא הייתה במרחק של 15 בלוקים ושש פעמים שמאלה וארבע ימינה.
פקיד ההגירה במיאמי תיעב אותי ממבט ראשון. הוא לא אהב את הדרכון הישראלי החדש שלי. גם לא את הגרין קארד. ולא את העובדה שביקרתי בקובה ואת המדליה הסובייטית שתלויה כבר 20 שנה על ז'קט הג'ינס שלי. הוא התבונן בדרכון בעניין כה רב, עד שנדמה היה שהוא מקווה למצוא בו תרופה לסרטן.
כאשר הבין הפקיד שאני עיתונאי שנסע לכתוב על קובה, נפלה מפיו שאלה שכולה אנטיתזה לחופש התנועה והמחשבה שכה אהובים עליי באמריקה: מה אתה מתכוון לכתוב על קובה? שאל. זה לא היה מתוך סקרנות ידידותית. זאת הייתה שאלה המקובלת במשטרים טוטליטריים, וזה היה הרגע שבו החלטתי שאני הולך איתו עד הסוף. סליחה, עניתי, אינני רואה כיצד השאלה קשורה לתפקידך או לביטחון האומה. ניכר בו שהוא שוקל אם יצליח לירות לי במצח ולצאת מזה עם עילה להגנה עצמית. הוא הסתפק בקשקוש קווים ומילות קוד בטוש אדום על טופס המכס שלי. זה נקרא פרופיילינג, היטפלות לאדם בשל צבעו, מראהו או דתו.
שוטר המכס לקח ממני את הטופס ושלח אותי לדמיאניוק של המשמרת. אמריקאי שמן, קרח, עם זקן צרפתי ואצבעות עבות במיוחד; בעיני רוחי חשתי אותן נוברות לי ברקטום. קודם פירק את הכבודה שלי למרכיביה הקטנים ביותר. אחר כך ליקט בעדינות את הסיגרים, הרוטב החריף, בקבוק הטקילה ולוח השנה עם צ'ה גווארה שהבאתי לילדים. על הקופסה היה כתוב שכל סיגר עולה 5 דולר. כפול 25, יצא לו 125 דולר; הסכום המותר ליבוא טבק הוא 100. היו לי שתי קופסאות.
איפה אתה כותב? בעיתון. איך קוראים לעיתון? אמרתי לו. זה ארך כשעה וזה לא היה נעים. הצעתי לתרום את אחת מקופסאות הסיגרים לגנזך הקונגרס. זה נגמר כשהוא אחז בדרכון ביד אחת ובגרין קארד ביד השנייה ואמר שאם כה קשה לי באמריקה, אולי עליי לבחור היכן אני רוצה לחיות.
התרעות פיקוד העורף