מצאתי את עצמי חסרת אונים. נאלצתי לעבוד מהבית, כי עם כל הכבוד, לצאת ברכב הפרטי עוד לפני שהשמש עולה, זו לא אופציה אמיתית. גם כשאני מנסה להקדים ולצאת בחמש בבוקר, אני מוצאת את עצמי שקועה שעתיים שלוש בפקק מתיש, מתסכל ומאכזב. זה לא פתרון, זו שחיקה יומיומית שמרוקנת כוחות עוד לפני שהיום מתחיל.
ופה הפער הגדול עם המרכז. אתם, תל אביבים, לא תבינו, ולא באמת באשמתכם. המציאות שלכם אחרת לגמרי. אתם חיים בעיר שבה הכול נגיש, מרחק הליכה, קורקינט או לכל היותר קו אחד של הרכבת הקלה. מקום העבודה שלכם במרחק עשר דקות מהבית, הקפה ליד המשרד, והחיים מתנהלים בתוך אותה בועה אורבנית צפופה שבה כמעט כל השירותים נמצאים במרחק נגיעה.
עבורכם, תקלה בתחבורה הציבורית היא לכל היותר אי נוחות רגעית. אוטובוס מאחר? תעברו לקו הבא. הרכבת הקלה לא מגיעה? תמיד יש מונית או קורקינט בדרך. אבל לנו החיפאים, אין אלטרנטיבה. אין "תכנית ב'". כשהרכבת מושבתת, אנחנו נשארים מנותקים, אין לזה תחלופה, להזכירכם יש חברה אחת בלבד וזאת רכבת ישראל. מה שנחשב אצלכם לעיכוב של חצי שעה, אצלנו הופך לאובדן של יום עבודה שלם, לבזבוז אינסופי של שעות בדרכים ולפגיעה ממשית באיכות החיים. והכי מתסכל? שזה לא אירוע חד פעמי - השיבושים הללו כבר הפכו לשגרה.
בזמן שאתם מתלוננים על עוד פקק קטן באיילון, אנחנו מבלים שעתיים שלוש בכל יום רק כדי להגיע ולחזור. ועכשיו, כשהרכבת - החבל הדק היחיד שמקשר אותנו אליכם נקרעה, אנחנו לא רק מאחרים, אלא פשוט נתקעים. חיפה במצור, תרתי משמע.
התרעות פיקוד העורף