אנו מצפים מנושאי התפקידים המרכזיים במרחב התרחשות האסון לקבל אחריות. מצופה מהם לומר: אני אחראי, טעיתי, סליחה. באירוע האש הזרה הדבר מתבטא בתגובתם של משה ושל אהרון למות שני בניו של אהרון: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
פרופ' נחמה ליבוביץ', בפרשנותה, מאירה את ערך קבלת האחריות וההודאה בטעות: "אין העמדה הגבוהה, אין היותך מורם מעם, שטר שחרור מן החובות המוטלים על כל העם, אלא שטר התחייבות מיוחדת ומחמירה, הנוספת על חובות שאר בני אדם".
דומה ששירם של פול סיימון וארתור גרפונקל "The Sound Of Silence" מהדהד בתגובתו של אהרון למות בניו: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" – שתיקה רועמת, כהודאה בטעות הנוראה שקרתה. אני, אהרון הכהן, אחראי כולל על מרחב עבודת הכוהנים במשכן, ואף שבניי הכוהנים חטאו במשמרתם בקודש, אני אחראי־העל.
עד כמה מוכרים לנו אותם האנשים, שמבחינתם, הם אף פעם לא טועים ואף פעם לא יודו בטעותם. מנגנון ההגנה שלהם הוא יציאה מיידית להתקפה, כשהם אומרים "אני טעיתי? מה פתאום, אתה טעית. אתם טעיתם". מחקר בשם "The Role of Leader Humility in Team Learning and Performance", שפורסם ב־2011, הראה שמנהיגים שמודים בטעויות מעודדים את סביבתם ללמוד יותר, ליצור אווירה בטוחה ולהגביר שיתוף פעולה.
קבלת האחריות וההודאה בטעות מצד מנהיגים – לידתן הבראשיתית בתנ"ך, בספר בראשית. כשנודע ליהודה שתמר כלתו הרה, הוא פסק שתישרף. אך כאשר הוצגו בפניו הסימנים שהשאיר אצלה (חותם, פתיל ומטה), הוא הכיר בטעותו והודה: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי". והנה עוד דוגמה בתנ"ך, בדמותו ובהתנהגותו של דוד המלך, לאחר שחטא לבת שבע. נתן הנביא הוכיח את דוד. כשדוד הבין שהוא החוטא, הודה מיד: "חָטָאתִי לַד'".
ימים תנ"כיים אלו קוראים את קריאתם המוסרית והקיומית: קבלת אחריות והודאה בטעות מתחייבות, והן עוצמה ולא חולשה.
התרעות פיקוד העורף