אינני יודע כמה באמת הגיעו להתכנסות הזאת, אבל “400 אלף” בוודאי לא היו שם. את המיתוס הזה סוחבים פרנסי השמאל, האליטה בעיני עצמם, עוד מהימים שבהם התנגדו למלחמת שלום הגליל.
ברוני השמאל אף פעם לא התקשו למצוא סיסמאות שיגרמו להרבה אנשים ללכת שולל אחריהן. אינני רוצה להרחיק לכת עד לשנות ה־50 של המאה הקודמת, שבהן “פלוגות הפועל” הציפו את רחובות תל אביב, אלא רק לראשית העשור הקודם.
“מחאת הדיור” הוציאה רבים לכיכרות. אוהלים הוקמו לאורך שדרות רוטשילד בתל אביב. כלום ושום דבר. אף אחד לא ממש ידע מדוע צעדו נשים, במיטב המחלצות ובתכשיטי יוקרה, עם עגלות ילדים לאורך הרחובות.
כארבע שנים לאחר מכן, ב־2015, נמצאו למובילי האנרכיה חסרי העכבות עילות חדשות להפיכת רחובותינו לעיסה אחת גדולה. הם נאבקו ב”שוד הגז” הגדול. משהוכחו טיעוני השקר, עברו פרחחי השיבושים לשקר הבא. "מישהו הזמין צוללות מסיבות זרות", הם טענו.
יכולתי להוסיף כהנה וכהנה דוגמאות, אבל מה הטעם. יש חלקים באוכלוסייה שלא רוצים, בעיניי, במדינה יהודית – ויהי מה. הם יעשו הכל, אבל ממש הכל, כדי להנחיתה על הברכיים. כיום, החטופים הם רק העילה. מאומה לא יעצור בעדם. שיבוש חייהם של מיליונים, בתמיכתה של מערכת משפט נלעגת, מוטה פוליטית, הוא הנורמה. חסימת כבישים, הצתת צמיגים על אם הדרך. כל אלה אינם נחשבים בעיניהם לאמצעים פסולים.
בחירות, אם יתקיימו בחודשים הקרובים, יציתו מדורות שכבר לא יהיה אפשר, לדעתי, להשתלט עליהן. לא בכדי יש המבקשים בימים אלה לאתר את האונייה אלטלנה ולהעלות אותה ממצולות הים. יש מי שרוצה להשכיח את מה שקרה אז – ויש מי שמבקש לומר לנו שעוד אלטלנה לא תהיה.
אינני רוצה להישמע כנביא זעם, אבל המדינה היהודית נמצאת על מסלול לא טוב. לפני 20 שנה ייצגתי עצורים שרק עמדו בשולי הכבישים. “האהבה תנצח”, קראו מנהיגיהם. מיליציות השמאל אינן מכירות במושגים כאלה. כשאנשיהן הסגירו צעירים יהודים לידי השלטונות הבריטיים בימי הסזון הם לא המתינו לקבלת זרי פרחים מאותו פלג באוכלוסייה שהיה רחוק מהם בעמדותיו.
יש לקחים שאסור לשכוח אף פעם. ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה. עמים רבים למדו את הלקח הזה בדרך הקשה. אוליגרכיות נרקבות, ואז נופלות כמו עלים שהתייבשו.
התרעות פיקוד העורף