השבוע בכיתי בהצגה. ועוד בהצגת ילדים. ועוד בכזו שאני כתבתי, ולכן יצא לי ללוש את הטקסטים שלה אין־ספור פעמים. ועדיין, בפעם הראשונה היא הביאה אותי לידי דמעות.
הרעיון לכתוב אותה נולד אצלי כחצי שנה אחרי פרוץ הקרבות, כששמתי לב שהסיפור של האזרחים שפונו מהדרום ומהצפון, כמה מאות אלפי ישראלים דאז, החל להישכח. וספציפית, הקושי של הילדים המפונים. כשפניתי לתיאטרון הקיבוץ, לשמחתי הם הרימו מיד את הכפפה - אף על פי שבישראל הנוכחית כל עיסוק באקטואליה יוצר סכנה באזורי הקופה.
וכך יצאנו לדרך, כשההצגה הועלתה לראשונה במסגרת פסטיבל חיפה להצגות ילדים באפריל האחרון. אחד ההיסוסים המרכזיים שלנו היה - מה יקרה אם ההצגה תועלה הרבה אחרי שהמלחמה תסתיים, כל המפונים ישובו לבתיהם ונישאר פתאום עם סיפור לא רלוונטי. תרחיש שכמובן ייחלנו לו, אבל גם חששנו מפניו.
למרבה הצער, עד לעליית ההצגה החשש לא התממש, וסיפור המפונים עדיין נותר רלוונטי ומתסכל. למרבה הצער ב', הזמן שחלף מאז רק הוסיף מעגל חדש של ילדים מפונים, אחרי סבב המלחמה מול איראן. ונדמה לי שזה היה הגורם המרכזי לים הדמעות בשתי עיניי, שהתפרץ ברגע שבו הוקרנו על הבמה סרטונים מתוך החיים הפסטורליים בעוטף עזה של טרום המלחמה. שדות ירוקים, ילדים על טרקטור. אנשים מחייכים.
פתאום, בבת אחת, חלחלה להכרה התובנה הברורה: כמעט שנתיים חלפו, ואנחנו עדיין בתוך התופת. למרות ההדחקה, למרות החיים שהם חזקים יותר מכל דבר וגורמים לנו להמשיך הלאה, חלק ניכר ממעגלי הדמים שנפתחו ב־7 באוקטובר עוד לא נסגרו. בראש ובראשונה - החטופים שעדיין בעזה, כמובן.
אבל גם מספר בלתי נתפס של חיילים פוסט־טראומטיים שמסתובבים בינינו. ומספר בלתי נתפס אחר של משפחות וילדים שנעקרו מבתיהם, וחייהם לעולם לא ישובו לקדמותם. ובאופן כללי - אין־ספור ישראלים שכבר שנתיים מרגישים כמו תאונה, אבל נאלצים להתנהג רגיל. וכל זה קורה בשעה שהמלחמה לא רק שלא מתקרבת לסיומה, אלא אפילו אמורה להתרחב. לפחות לנוכח ההצהרות הרשמיות של ממשלת ישראל.
כי זה הרי בלתי נתפס. העובדה שלפחות 20 ישראלים חיים עדיין כלואים במנהרות חמאס, נתונים לעינויים, הרעבה והשפלות. ורובנו המוחלט - כולל הח"מ - פשוט למד להתרגל. וחזר לסוג של שגרה, הכוללת טיולים בחו"ל, מסעדות טובות ובהייה בתוכניות ריאליטי. נכון, זה טבעי. כמעט בלתי נמנע - כתבתי על כך לא פעם, גם בטור הזה.
ועדיין, לפעמים מרביתנו נזקקים לסוג של התערבות חיצונית, איזו מכה הגונה על הראש, כדי להיזכר בכך ששום דבר מזה אינו טבעי. ושאנחנו עדיין חיים במציאות לא נורמלית, על גבול החולנית, שאסור להשלים איתה. ולכן גם אני עצרתי ביום ראשון האחרון, גם אם לא הסכמתי עם כל המסרים של מארגני האירוע.
ובנוגע למסרים עצמם, היינו - הדרישה לסיום מיידי של המלחמה. בתוך שלל השיקולים בעד ונגד, שהם מורכבים הרבה יותר מהקריאות השטחיות של “לסיים עכשיו!", חייבים להביא בחשבון את מגוון הטראומות והפצעים הפתוחים שמדממים כאן. כולל אלה של הילדים המפונים. עצירת המלחמה, על כל מגרעותיה, תאפשר לנו להתחיל להתמודד עם הפצעים האלה. שיקול קריטי, שחייב להילקח בחשבון.
על הסכין
ואפשר, כמו תמיד, למצוא גם את הפן הקומי. כמו זה של כמה ממכריי, שטרחו במוצאי שבת למשוך הרבה כסף מזומן, כדי שיוכלו להוציא אותו במהלך השביתה מבלי שהקניות ייכללו חלילה בסך הוצאות האשראי. ממש, ללכת עם ולהרגיש בלי. אם עוד היו פה גששים חיוורים, המערכון היה כבר נכתב מאליו. ישראבלוף לנצח.
"המכון" (סלקום טי־וי) הוא עוד עיבוד טלוויזיוני לספר של סטיבן קינג. אבל לטעמי הוא מדויק ומוצלח יותר ממרבית העיבודים, כי הוא משמר את הייחוד המרכזי בספרי המתח של קינג: העיסוק בעל־טבעי, והאלמנטים הלא הגיוניים בתוך העלילות הסופר־מהוקצעות. הסדרה עוסקת בנער גאון הנחטף למכון מסתורי, וכאן אעצור מחשש לספוילרים. מומלץ.
התרעות פיקוד העורף