במצבי הנוכחי, עם הספק–קורונה, כשאני מנסה לדבר, יוצא מין צפצוף גבוה. שילוב מהפנט בין טוויטי לזמר אופרה בפלצט. אתמול זה שיבש לנו את הצילומים: נסו לצעוק על נוכל שנתפס על חם בקול שמזכיר קנרית עם אסתמה? לא מרתיע.
הבוקר קמתי למי שעדיין כן מרתיע אותי: טלפון מהעורך. קול שאין דרך לברוח ממנו. צו גיוס סובייטי: מוות או טור. "איפה הטור?!", רעם בקול בס מחוספס. ניסיתי לענות, אבל לא נשמע שום כלום. רק אוויר. אחרי מאבק עם הגרון הצלחתי ללחוש: "חולה... מתעכב". הוא מצידו שמע רק את ה"בסדר" שמלמלתי בטעות, וכך, חלש, אילם ומובס, יצאתי לכתוב.
בגלל התחבורה יצאה לפני שהשמש קמה. פעם הייתה רכבת. עכשיו מספרים שתאונה ניסית חד־פעמית ברכבת הובילה לתקלה ביזארית שגררה השבתה כוללת. השורה התחתונה: אין רכבת. התירוצים לא מעניינים.
השרה האחראית? משכה בכתפיים, טענה שאין כאוס וטסה לארצות הברית. ככה מנהלים משברים: לא פותרים, בורחים. מתעלמים. מזכיר לי את עצמי כילד. כשמשהו לא הסתדר, הלכתי לישון. במקרה שלה זה פשוט, וכיף יותר. לדחות, לשכוח ולטוס. והבונוס? זה על חשבוננו.
עזבו לרגע ימין, שמאל, חטופים, רפורמות, טראמפ. בוא נעסוק בחיים. בחיים עצמם. איכות החיים עצמם. התשתיות קורסות לא בגלל אויבים מבחוץ, אלא כי מי שמופקד עליהן לא יודע איך לתפעל אותן. וחוץ מזה, הדבר לא באמת מעניין אותו. לפעול למען האזרחים לא מביא ג'ובים.
רכבת תקועה, פקקים, טיסות שהפכו לסיוט, מערכת בריאות חנוקה, מי שממונה לתקן, לתכנן ולנהל פשוט לא מתאים. שמו אותו בתפקיד בגלל קשרים. היה נוח למישהו. הוא צעק חזק בפריימריז, קבלן קולות, חבר שלו הביא פעם מתנה לשר, ואולי זה עבריין שמחזיק פונקציונר בגרון. לך תדע. בסוף אין לו מושג.
נבואה שמגשימה את עצמה
בסרט, שתוכנן להיות פארסה, אמריקאים צחקו על עצמם. אצלנו זה כבר תיעוד. השבוע פורסם שבסקרים מוקדמים בליכוד, עלתה לגבהים חדשים חברת כנסת מוכרת. אין צורך להזכיר את שמה. לא צריך לתת עוד במה. חברת הכנסת זוכה לאינסוף כותרות, בדרך כלל על רקע פרובוקציות שונות ומגוונות.
וככה הבור מעמיק והמערכות מתפוררות מבפנים. כמו בבית ישן: הברז נוזל, הדלתות מתפרקות, והחשמל מקצר. לא החליפו ברגים בזמן. הזניחו. שכחו. התעלמו. ובסוף הבית, גם אם הוא לא נופל, הופך למקום שבלתי אפשרי לגור בו.
התרעות פיקוד העורף