ישראלים הם אלופי הביקורת העצמית. עד כמה שאני מנסה להשתפר, להיות ביקורתית פחות כלפי עצמי ובני עמי בסיטואציות מסוימות, ובעיקר לקבל את הזולת בצורה הרמונית יותר ומלאה בחמלה, במיוחד בימים טרופים אלה, גם אני נופלת למלכודת השיפוטיות, בוודאי כשאני מוצאת את עצמי בתוך אבן שואבת של קניות יחד עם כל עם ישראל ואשתו בזמן החופש הגדול. הפעם, אני מודה, אין לי את מי להאשים אלא את עצמי.
אז השבוע נסענו בפעם הראשונה לאיקאה. במשך כמעט חצי שנה של מגורים משותפים הצלחנו לחמוק מהסיור הזה שכל זוג “צריך" לעשות לפני שהוא נכנס לדירה חדשה. בהתחלה אמרנו שזה לא בשבילנו, בעיקר לכל החברים ששאלו “אם כבר היינו שם", והזהירו אותנו שאיקאה זה המקום שכל הזוגות “רבים בו". עוד הם הוסיפו ש"אם תצלחו את המסע הזה, כנראה שאתם זוג מנצח". באלגנטיות לא מתנשאת לגמרי - טוב, אולי קצת - הצהרנו קבל עם ועדה לכל השואלים שאנחנו מעדיפים אופי ברהיטים ותוצרת ישראלית, בוודאי בימי מלחמה.
שיטוט קצר ברחוב הרצל בתל אביב צייר לנו את התמונה העגומה שחששנו ממנה. מה שהיה פעם רחוב הרהיטים האולטימטיבי, שאליו היו נוהרים רוב תושבי גוש דן והסביבה כדי לרכוש סלון או חדרי שינה, הפך לאנדרטה עצובה ודואבת של בעלי עסקים מקומיים שלא מצליחים לצלוח את התחרות.
הרחוב יחסית שומם, הסיילים הגיעו כמעט ל־70%, ואף שבמבט ראשון נדמה כי משהו ברחוב הזה נותר עשורים מאחור, לא היה צריך חיפוש ממושך כדי למצוא את מה שאנחנו מחפשים ואפילו במחיר נמוך משציפינו. הופתענו לטובה ושמחנו שלא התעצלנו לכתת רגליים ולעבור חנות-חנות, כמו שהיינו עושים פעם, לפני שהכל היה מגיע אלינו באפליקציה.
שמחים וטובי לב עברנו דירה עם דברי יד שנייה אקלקטיים ועיצובים ישראליים מחנויות קטנות בעיר. ואז, כשכבר לא הייתה ברירה ונאלצנו לעשות השלמות ברשתות המקומיות לכלי מטבח על מחיריהן המוגזמים - הגענו לאיקאה. עבורי זה היה ביקור שלישי מאז שהרשת נכנסה ארצה. הפעם האחרונה שבה ביקרתי שם הייתה ב־2013, ואני מוכנה להישבע שאז לא היו כל כך הרבה אנשים ובטח לא היה כל כך חם.
זה כנראה עניין של אופי, כי אני אוהבת קניות, אבל לא במרכזים גדולים. כשכל עם ישראל ואשתו נוהר לחנויות של יוניקלו באירופה או למקדשים של זארה בזמן הסיילים, אני בורחת רק מהלחץ ומחפשת חנויות קטנות. גם אם זה יותר יקר, אני מעדיפה לעשות את הקניות שלי בשקט ובשלווה.
טעות של מתחילים הייתה להגיע לסניף של איקאה באמצע השבוע, בשעת צהריים לוהטת, בעיצומו של החופש הגדול. כשאחותי ואני היינו ילדות בשיא החופש, זכורות לי בעיקר רביצות אינסופיות מול “רואים 6/6" בזמן שההורים היו בעבודה. לא היה לנו מחשב, ולא היו אז קניונים, אבל היה כיף.
בלי לשפוט - טוב, אולי קצת - נראה שהורים שמחפשים פעילות ממוזגת לילדים בקיץ, מצאו שסניפי איקאה הם הפתרון לשעמום של החופש הגדול. החניה חינם, השתייה ללא הגבלה, ויש מזגן מקפיא. זה היה עוד לגיטימי ומובן בהחלט, אם זה היה קורה רק במתחמי המשחק או הקפיטריה הזולה והאטרקטיבית, אבל בישראל כמו בישראל אין שום ריספקט למרחב ציבורי ועוד כזה שאינו מוגדר מלכתחילה כקניון.
בסוף יצאנו עם ארונית, סט של נרות ועוד כמה דברים למטבח שאולי אם היינו עצלנים פחות ומתאמצים קצת יותר היינו מצליחים למצוא אותם בחנות השכונתית עם מוכר שמחייך, ואולי מביא לך את זה עד הבית, ולא משאיר אותך שעות מול עשרות ברגים ותרשים הרכבה עלום שדורש דוקטורט בהנדסה. והכי חשוב, הוא היה עושה את כל זה בשקט.
התרעות פיקוד העורף