החתונה שלי, כלומר "שלנו" (תכף נגיד גם על זה משהו מטעם אם ילדיי), הייתה שמחה אף שלא הייתה "מיוחדת", עם או בלי מירכאות. למה? ככל הנראה מפני שהיינו הראשונים מבין החבר'ה להתחתן. הכלה הייתה בת 24 וחצי, החתן, כלומר אני, הייתי בן פחות מ־23, וכאשר קבוצת ההשתייכות היא סוציאל־ליברלית ואורבנית־חילונית, הרי שמדובר כמעט בנישואי קטינים.
למה היא הייתה שמחה? אולי כי לא עשינו כלום כדי שתיראה "מיוחדת". הכלה לבשה את השמלה שבה נישאה אמא שלה. החתן, כלומר אני, בחר בשילוב צבעים מזעזע (שהיה פופולרי לרגע במחצית הראשונה של שנות ה־90, עם הג'ינסים בבורדו והז'קטים בירוק) ובתספורת מזעזעת עוד יותר, אבל היינו בני 20 וקצת. לא עניין אותנו כמה זה עלה, כי הורינו שילמו על האיבנט במסגרת הדיל הסמוי של "אתם תזמינו חברים שאנחנו לא מכירים מהעבודה שלכם, אנחנו נתרכז במסיבה לחבר'ה". למעשה הדבר היחיד, בעצם שני הדברים שעניינו אותי היו הדי־ג'יי והאלכוהול.
הסעיף האחרון היה גם האחד שגרם לי להיות גרום-זילה (ככל שאפשר לתרגם "ברייד־זילה", כלומר הכלאה כלה וגודזילה, ככינוי למי שהתחרפנה ערב חתונתה). התעקשתי עם בעל הקייטרינג שיביא עוד 300 בירות מעבר למה שהוא מקציב לאירוע "רגיל". לעולם לא אשכח איך בא ללחוץ את ידי בסוף הערב ולהודות שמעולם לא נתקל בחבורת שתיינים כשלנו - ככל הנראה הדבר היפה ביותר שמישהו אמר לי מעולם.
הבטחתי הבהרה קצרה בנוגע ל"שלי־שלנו", אז אם ילדיי לא שוכחת עד עצם היום הזה איך אבי המנוח סידר את התמונות יפה באלבום ואחר כך כתב על הכריכה בכתב ידו הנאה: "החתונה של ניר". כן, אהבו אותי בבית.
למה נכנסתי אל הטור הזה בחליפת החתן שלי (הלוואי, אני מניח שאותו ז'קט שנתרם כבר מזמן לאיזה מחסן בגדים, אף שאפילו לפושטי יד יש גבולות, היה נראה לי כיום כמו וסט)? ובכן, בגלל תאגיד השידור.
יחד עם זאת, מדובר בחצי שעה מהנה למדי ואף מעוררת מחשבה - ולראיה הטור הזה, המהרהר נוגות בכך שהחתונות נראות כה דומות זו לזו, עד שאם תבקשו ממני לשחזר, אזכור רק שהקווקזית, שהתאפקה מלקיים יחסי מין עד יום כלולותיה (בגיל 28!), ניצחה, ושהמתולתלת מבין הכלות התחתנה ב"טבע".
הייתה גם חתונה ששברו בה צלחות סטייל יוון, אבל מעבר לכך אפשר היה לעשות "העתק הדבק" לכל חתונה, זאת אף שאם ניתן לצמצם את כל משאלותיהן של כל הכלות למילה אחת, הרי זו רק שהחתונה שלהן תהיה "מיוחדת".
למה רוב החתונות נראות אותו הדבר? בגלל הפורמט: זה מתחיל בנסיעה פקוקה לגני שקר־כלשהו, שם איזה שבור עם וסט זוהר וסטיק לייט גורם לך לחנות רחוק מדי מהכניסה, או אז צפויה לכם הליכה קצרה שתרוצץ כל עקב ותכתים באבק לבנבן־חצצי כל נעל שחורה שצוחצחה עד הברקה. הלחות בכניסה תהיה תאילנדית, הפרידה מהמעטפה עם הצ'ק תהיה כואבת, אמא של הכלה תשמע לפחות ארבע פעמים "מה? את האמא? היינו בטוחים שאת הכלה!", אפילו אם בשרשרת הדורות היא דומה יותר לסבתא מאשר לפרי בטנה.
הבר ייראה אותו הדבר, בין שימזגו בו גלנליווט 18 או ג'יימסון - ונורא מכל: החצופים יסגרו אותו למשך חצי שעה לפחות לקראת החופה, כלומר בטרם תספיק למסך את האירוע.
הבדיחות של הרב תהיינה תמיד כאלה שיגרמו לך לרצות להמיר את דתך, המצגת המשפחתית, עמוסה בבדיחות פרטיות, תהיה תמיד ארוכה מדי, והאוכל שלאחריה בינוני מדי, גם אם מדובר בקייטרינג של 200 דולר למנה. למה? כי ככה זה. עוד לא נולד השף שיצליח להוציא כמה מאות מנות בו זמנית ברמה של מסעדה שבה יוצאות המנות אחת־אחת.
אבל הכי נורא הוא שתצטרכו לזייף מחמאות בסוף הערב, כל אחת מופרכת מקודמתה, בעיקר השקר הגס שלפיו החתונה הייתה "מיוחדת" - המילה היחידה שככל הנראה מצדיקה הוצאה של מאות אלפי שקלים לערב גנרי שלא ייחרט בזיכרונו של איש וייגנז אל אלבום שיישלף מהארון פחות ופחות ככל שתחלופנה השנים.
בכסף הזה, אני רק אומר, הייתם יכולים להטיס 20 אנשים שאתם באמת אוהבים לאי יווני למשך שבוע, לשכר אותם למוות ולאכול מוסקה שזה עתה יצאה מהתנור, סלט יווני שזה עתה נחתך ודגים שעוד הבוקר שכשכו בים האגאי. זה, אגב, הרבה יותר "יווני" מאשר לשבור צלחות על רחבת הריקודים במעין חתונה־אתונה ולהאמין שהיה "מיוחד".
התרעות פיקוד העורף