"לדעתי, כל הבעיות של עצמי הן אקטואליות מאוד. אני יודעת שזה נושא להתקפה עלי, שאני יותר מדי שקועה בעצמי, אבל אני חושבת שזכותו של משורר לכתוב על הדברים הקרובים אליו, ואני די קרובה לעצמי. האם זה חייב לעניין אנשים אחרים? כאן אני שולחת את לחמי על פני המים, משום שיש אנשים שמזדהים עם זה, ויש אנשים שזה כנראה מאוס עליהם".
ומדוע להיפרד מהשירה? "משום שאני חושבת שהיא קצת מבודדת אותי. הביטוי העצמי שלי בכתיבה אולי באמת לוקה בחסר. ייתכן שחלק מהביקורות היו נכונות. אם אני משווה את השירים שלי לשירים של חיים גורי, למשל, אני מרגישה שגורי באמת חי את ה'אנחנו'. אני חיה את האנחנו הרבה פחות ממנו. יש לי ביוגרפיה אחרת. לא לחמתי בשום מלחמה. אני חושבת שפשוט מיציתי את הנושא". היא כמובן לא נפרדה מהשירה, ובוודאי שהשירה לא נפרדה ממנה.
נימה לירית משלה
"עומד על הכביש בלילה / האיש הזה שהיה משכבר הימים אבא שלי / וחייבת אני לגשת אליו למקום עמדו / מפני שאני הייתי הבת הבכורה שלו / ובכל לילה וליל הוא עומד לבדו במקומו ואני חייבת לירד למקומו ולבוא / ורציתי לשאול את האיש עד מתי חייבת אני וידעתי זאת מראש שתמיד חייבת אני" ("עומד על הכביש", 1959)
לה עצמה לא היו ציפיות. "אני חושבת שאין קהל קוראי שירה בארץ", אמרה עם צאתו, "וזה לא מצער אותי. רוב האנשים אינם זקוקים לשירה. באים אליך בטענה שהשירה המודרנית קשה ולא מובנת. איני מוכנה להתווכח איתם. אני ודאי שאיני משתמשת במילים נדירות. לא מכבר שמעתי שיחה ברדיו: 'בני טובים לאן?' קראו לה. האם בעיה זו מעסיקה את המשוררים? לא. לא אכפת לנו. והוא הדין בכל יתר בעיות הדור: תקומת ישראל, קיבוץ הגלויות, הפרחת השממות. אפילו סכנת האטום. אינני יכולה לדבר בשם האחרים, אבל כל הבעיות הללו אינן מעסיקות אותי".
אפילו סלעים נשברים
"מה קורה", השיר שכתבה על רקע מלחמת לבנון הראשונה ובו היא מתייחסת למות צעירים שהולך ומשתלט בתוך מלחמה שאין לה שובע, הפך למעצב תודעת דור שלם של לוחמים. "הלוואי שיחיה טוראי מלכה. לא עוד צל"שים, לא עוד עיטורי גבורה. קצת נחת רוח שתהיה לטוראי מלכה ושבעת אחיו". הוא הדין של "תינוק לא הורגים פעמיים", שכתבה על טבח סברה ושתילה.
כנותה באה לידי ביטוי הן בכתיבה והן בשיחות שנערכו איתה לאורך השנים. המראיינות והמראיינים לא חסכו בשאלות קשות ולעיתים פולשניות, והיא השיבה, בלי הצטדקות.
על הדיכאון שפקד אותה, שיתפה בגילוי לב ובישירות שאפיינו אותה: "אני לא חולת נפש, אבל כשאני חווה אובדן, כמו סיום אהבה או אובדן הילד, אני יכולה להיכנס לדיכאון. יש לזה שורשים גנטיים, וזו גם מחלה מקצועית, משום שיוצר המביט פנימה ומופעל על ידי תת־ההכרה חי בסיכון גבוה. כל הדיכאונות שלי תגובתיים, למרות שאדם חזק יותר היה מגיב בצורה פחות הרסנית. כשאני בדיכאון אני לא עושה כלום, מתרחקת מאנשים, מנתקת טלפונים, ובעיקר מתנצלת שאין לי כוחות".
בשירה "גאווה" תיארה את מהלכו של שבר נפשי: "אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ, וְלא מֵחֲמַת זִקְנָה / שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר, / שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת, כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה / אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים / מֵעֵין גַּאֲוָה... וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה / אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה / וּמַה גַּם אֲנָשִׁים"
20 שנה בדיוק חלפו מאז שנמצאה ללא רוח חיים בדירתה. דוח הפתולוג קבע שמדובר בכשל של הלב. במילותיה: "מבלי לזרוע חרדה, אני לעצמי אומרת, ששנת עולמים היא הטובה מכולן".
בני, עידו
"כל שפה חיה משתנה ומתפתחת, אבל אפשר להתפתח קדימה ואפשר ללכת אחורנית כדרך הסרטן", אמרה בריאיון ל"מעריב" ב־1992. "העברית העכשווית קולטת מילות סלנג וזה יפה, אבל עם זאת היא נמצאת בתהליך של דילול מלים, האחדת משמעויות רבות במילה אחת ושבירת תבניות לשון. אני קוראת ראיון ארוך בעתון וחושבת: הפלא ופלא, הכל מובן אבל לא ראוי לשימוש... פעם השתמשנו בפעלים לתיאור פעולות. לתת מתנה. להגיש מרק. להעביר את המלח. למסור הודעה, ללדת ילד. במקום כל אלה עכשיו יש לך תביא. דוגמה: הביאה ילד, הביא לו סטירה. הרס לו את הצורה".
"פעם שמענו סיפור. היו בו עניין, נושא, מעשה, רעיון. עכשיו יש קטע. בקטע הזה היא לוקחת אוויר. עזבה מחול אירובי. היא בקטע של רפלקסולוגיה. מתוך עצלות מחשבה או אטימות צלילית אנחנו כוללים יותר ויותר משמעויות במלה אחת בלתי מדויקת. 'מה הסרט עשה לך? עשה לי עור ברווז... העברית הפוליטית תורמת אף היא את חלקה לתיעוש השפה ולהעלאתה על פס ייצור של מוצר זול להמונים".
בשנת 1976 יצא לאור ספרה "תהום קורא", שבו נכללו לראשונה שירים פוליטיים שנכתבו בהשפעת מלחמת ההתשה, בהם "מה קורה" ו"הסיוט הזה" בצירוף תרגומיה לשיריהם של ייטס, פו, אליוט ואחרים.
11 שנה לאחר מכן, אחרי שלחששו סביבה שהיא משוררת כבויה או משוררת לשעבר, הופיע ספרה "אהבה אמיתית" ובו שירי מחאה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. בשירים אלה בלטה דמותה של רביקוביץ כנביאת תוכחה, במיוחד ב"תינוק לא הורגים פעמיים", שעסק בטבח בסברה ושתילה ורמז לשירו של ביאליק "בעיר ההריגה". לצד שירי המחאה הופיעו באותו ספר גם שירים העוסקים באמהות, ללא הבחנה או חלוקה נפרדת.
"עידו הוא אחד הנושאים בספר, אבל זה לא מדויק לומר שהוא עורר בי דחף יצירתי חזק. מכך עשוי להשתמע שבלי עידו אין לי שירים. אומרים שבבחירה בחיים רגילים, משפחה וילד, הקרבת מכוח השירה שלך. אלה היו ההערות שנשמעו. האמהות לא מילאה ולא החסירה מהשירה שלי. עד עכשיו אני תוהה בניסוח התשובה לשאלה, מה עשתה לי האמהות. אני יודעת שזה עשה לי הרבה דברים. ככל שעידו גדל, יש יותר אמהות. אני חושבת שהאמהות נתנה לי הרגשה דומה לאלמוות, הרגשה מאוד מקילה. החיים שלי כבר לא ייגמרו איתי. לי הייתה הרגשה של מחילה חסומה שאני הולכת ומתקרבת אל סופה. המנהרה הזו נפרצה, ועידו הוא האור בקצה".
חלום התיקון
"הסיפור 'מכונית הקסמים', למשל, מספר על ילד שמתגעגע נורא לאבא שלו, שהלך למילואים. הוא הולך למוסך ואומר שהוא רוצה מכונית. הוא מסביר למה, ולא מקבל. אז הוא מתחיל לבנות לבד מכונית קסמים כדי שיוכל להחזיר איתה את אבא שלו. הדינמיקה הפואטית של רביקוביץ, שנעה בין חולשה ואומניפוטניות, ונוכחת גם בשירה שלה למבוגרים, בולטת ביתר שאת בספרי הילדים שלה.
"מיכה קטן, אין לו שום יכולת לבנות מכונית שתחזיר את אבא מהצבא, אבל רביקוביץ מעצבת לו, בעדינות גדולה, מרחב של אפשרויות. אבא מופיע פתאום, והמכונית הופכת למכונית קסמים, ואבא אפילו מתקף את הדאוס אקס מכינה הזה שלו ואומר לבן שלו - זה בזכותך, אתה החזרת אותי הביתה".
"בסיפור 'מיכה ומכבי האש', מיכה מטפס על עמוד החשמל ומנסה להחליף נורת חשמל שכבתה. נכון, הוא לא מצליח, והוא גם נתקע על העמוד הזה, זה מביך וכולם רואים אותו תקוע ככה, וקוראים למכבי האש, ואבא בסוף צריך להוריד אותו ויש בלגן גדול, אבל רביקוביץ שמה בפי המספרת משפט שאני חושבת שהוא מאפיין מרכזי של ספרות הילדים שלה: 'לילדי הגן יש שכל, אבל אין להם כוח לתקן בעצמם'. במשפט הזה מובלעת עמדה רביקוביצית יסודית מאוד, והיא מתממשת באופן הכי מרוכז בספרות הילדים שלה: אנחנו מוצאים שוב ושוב ילדים, שעל אף גילם הצעיר, יודעים היטב שהעולם מקולקל, והמספרת יודעת זאת איתם".
"לילדים הבודדים האלה, רביקוביץ נותנת את חלום התיקון - אם זה דרך המכונית, או דרך נורה בעמוד החשמל, או דרך הדאגה והטיפול בעורב בספר 'קלמן של רמי' מ־1962. אפשרות קטנה, שלרוב לא צולחת, או צולחת חלקית - אבל קיימת בהחלט - להאיר את העולם אחרת, מתוך ההכרה בקלקול, בכאב או בחוסר הצדק המשווע בעולמם של המבוגרים ושל הילדים כאחד".
בספר "מסיבה משפחתית", שראה אור ב־1968, מהבולטים בספריה לילדים, הקלקול וחלום התיקון ניתנים לילדים כבר בהתחלה. בפתח הדבר רביקוביץ שמה במרכז את עצמה כבת ואת אביה, והדגישה שזהו ספר משותף עם שירים שלה ושל אביה לוי ברקוביץ, שמת בתאונה.
הספר גם הוקדש לאמה מיכל ברקוביץ ולבנה. "כשגדלתי התחלתי גם אני לכתוב שירים, ועכשיו אספתי את שיריו… ואת השירים שלי יחד בקובץ הנקרא 'מסיבה משפחתית'. כדי שהמסיבה תהיה שלמה, מוקדש הספר למיכל רביקוביץ (גור־אריה), שהיא אמי ולנכדה... ובזאת אנחנו פותחים את המסיבה. בשם המשפחה". האינטימיות המשפחתית נבנית לכאורה מחדש, ניסיון עיקש מתוך קלקול גדול".
"הכתיבה של רביקוביץ לילדים, שתמיד נשארה בשוליים, רלוונטית ביותר גם ב־2025, ואיתה גם חלום התיקון, התשוקה להיות כל יכול, והכמיהה להחזיר את אבא מהמילואים", אומרת נדלר.
לאחרונה בנה עידו בישר על מסירת ארכיונה למכון גנזים של אגודת הסופרות והסופרים העבריים. "הארכיון מכיל חומר רב ובעל ערך", פרסם בדף האינסטגרם שהוא מפעיל לזכרה.
"שירים וסיפורים בכתב ידה של אמי, ממחברות ילדות ועד דפדפות צהובות שעליהן כתבה בשנות ה־90; מכתבים רבים שנשלחו למשפחתנו על ידי קרובי משפחה רחוקים, ברוסית, לפני כמאה שנה, כשהציונות הייתה בתחילת דרכה; שירים שכתב סבי, לוי רביקוביץ, בערבים, לאחר ששב מעבודתו כמהנדס חשמל; ומערכי שיעור של סבתי, מיכל גור־אריה (רביקוביץ), מורה נערצת למקרא ולחגי ישראל מסמינר הקיבוצים.
"מעבר לכל אלה, הארכיון יקר לליבי באופן שלא ניתן לתאר, והפרידה ממנו אינה פשוטה לי: לא לחינם שמרתי אותו אצלי 20 שנה. הארכיון הוא מזכרת חיה ונושמת לחייה של אמי - במילותיה שלה ובכתב ידה - ומהווה עבורי אוצר יקר ערך שלא כל אדם זוכה לקבל מהוריו. אבל האוצר הזה אינו שייך רק לי: הוא חלק מהפסיפס העתיק של התרבות היהודית בארץ ישראל - מורשת חדשה־ישנה".
צריכה מאה ועשרים שקל
לנשים נודע תפקיד של מקוננות עוד מהספרות המקראית, במובן הזה רביקוביץ הפכה לחשודה המיידית. בעקבות המסה המכוננת של מרדכי שלו מ־1969 על שירתה המוקדמת, דבק בה התואר "משוררת מקוננת". "בתולדות השירה העברית החדשה, שירה שמזוהה כלאומית ופוליטית נתפסה כחשובה יותר, בשעה ששירה אישית, שירי אהבה או שירי טבע, שירי דכדוך או התבוננות, נחשבו לחשובים פחות", מסבירה ד"ר הס.
"אם מרדכי שלו תיאר את הקול השירי של רביקוביץ כקול מסורתי נשי שנתפס כאישי, החוקרת חמוטל צמיר זיהתה עמדה נבואית מנהיגותית 'גברית' בשירה של רביקוביץ, שבמסורת השירה העברית החדשה משוררים לאומיים כמו ביאליק ואצ"ג הם מייצגים מובהקים שלה", היא מוסיפה.
"לפי הפרשנות הזו, רביקוביץ הצטרפה לקול השירי הפוליטי־לאומי באמצעות שלל אזכורים של התרבות היהודית המסורתית, מתפיסת הרצח במשפט המקראי לתקוות שחולל משיח השקר שבתי צבי. הסתבר שגם משוררת יכולה להיות 'נביא' שמייצג את קול הלאום".
בימים אלו, המפגש של קוראים ישראלים מימין ומשמאל עם זהותם הלאומית הפוליטית הוא פצע שנפער מדי יום, שעה בשעה. "בחלוף שני עשורים, השירה הפוליטית הנוקבת של רביקוביץ עדיין מייצגת את קולו של השמאל היהודי הישראלי, על שאיפותיו המוסריות והאוניברסליות", אומרת הס.
"לשורה 'תינוק לא הורגים פעמיים', שנכתבה לפני יותר מ־40 שנה, אחרי טבח סברה ושתילה, עדיין יש תוקף. שיר כמו 'דיוקן יהודי', שאותו האירה חמוטל צמיר, חיבר בין ניסיון החיים ההיסטורי היהודי־הלאומי ומרכזיותה של הטראומה הלאומית של גירוש ופליטות לניסיון החיים הפלסטיני".
"השירה הפוליטית של רביקוביץ חיברה בין המסגרות הלאומיות הרחבות לדמויות של נשים יהודיות ופלסטיניות חסרות אונים שניסו להגן על ילדיהן ולהרגיע אותם בשירי ערש. הנשים שיצאו בשבוע שעבר לזעוק את זעקת החטופים בעוטף על גבול עזה, הדהדו את קול השירים של רביקוביץ".
"השירה הפוליטית של רביקוביץ חומלת על קורבנות אלימות ואין בה מחילה לתוקף, במיוחד כאשר הוא מזוהה כ'עצמי' היהודי והציוני. אולי גם היום, לאור הפקרת החטופים הנמשכת והבוז לחיי אדם באשר הוא, הייתה כותבת בדיוק את מה שכבר כתבה בעבר:
'כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיר / אֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה / תָּכְנִית שֶׁנִּשְתַּבְּשָה / כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי'
"אני עצמי נאלצת לכתוב כפרילנסרית בעיתונים, זה נכון שבהזדמנות זו אני גם מבטאת מחשבות שהייתי מאוד רוצה שיישמעו מעבר לתחומי הדירה שלי, אבל אף פעם לא הצלחתי לעבור את שכר המינימום במשק".
כדי להתפרנס, כתבה לצד השירה כ־30 פזמונים, רובם לטובת תוכניות של להקות צה"ל, בהם "רבי עקיבא", "עמק דותן" ו"אילת" ופרסמה בעיתונות התקופה כ־500 רשימות ומאמרים משנות ה־60 המוקדמות ועד תחילת שנות האלפיים. כשהייתה במצב כלכלי קשה, הגישה בקשה לקבלת פרס היצירה. אחרי הכל, צריך פרנסה, "כִּי לַעֲזָאזֵל הַשִּׁיר וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, / אֲנִי צְרִיכָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁקֶל חָדָשׁ / בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרון".
מחזור הדם של השירה
"דליה רביקוביץ היא משוררת מוכרת ואהובה", אומרת ד"ר הס. "להבדיל ממשוררים אחרים שחווים דחייה, שכחה או גילוי מחדש, האהבה אליה רציפה וצומחת. שנים אחרי מותה, רביקוביץ ממשיכה להזין את מחזור הדם של השירה הישראלית. נדיר למצוא שורה שנכתבה בעשורים האחרונים שאין בה הד של צירוף או נימת הקול השירי שלה".
כיצד ניתן לבחון את מקומה של משוררת לאחר מותה? מדף הספרים המוקדש ליצירתה הוא נקודת פתיחה מצוינת, ובמקרה של רביקוביץ הוא התרחב והתעשר מאוד ב־20 השנים האחרונות.
ד"ר ישראלי מזכירה שנוכחותה של רביקוביץ ניכרת גם במרחב הציבורי: רחובות בערים תל אביב, הרצליה, רמלה ועפולה נקראו על שמה. "שירתה ממשיכה להיות עבור אוהביה מקום שבו, כלשונה 'מטפחת כחולה הופכת לעומק באר'".
"עם זאת", אומרת ישראלי, "רביקוביץ מעולם לא הייתה משוררת פופולרית במובן המקובל: שירתה מורכבת, רוויה במשמעויות ודורשת מקוראיה מחויבות גבוהה לפענוח ולהבנה מעמיקה של אירוניה ושל לשון כביכול. לכך מצטרף אומץ ליבה הפוליטי, שמצא ביטוי מיוחד בשירי המחאה החריפים שכתבה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, והֵצֵר כנראה את גבולות מקומה בהוויה הישראלית היום".
אם כניסת יצירותיהם של יוצרות ויוצרים לתוכנית הלימודים בבתי הספר ולבחינות הבגרות מבטיחה את מה שהכי קרוב לחיי נצח, דליה רביקוביץ תישאר פה תמיד. גם מקומה בהוראת הספרות לדור הבא של המורים והמורות נרחב. "לשירתה של רביקוביץ יש נוכחות בולטת במקראה החדשה של האוניברסיטה הפתוחה 'מבוא לשירה'", אומרת ד"ר תמי ישראלי.
"במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט שירתה של רביקוביץ נלמדת בקביעות בסילבוסים של החוגים לספרות: הסטודנטים פוגשים אותה הן בקורסי מבוא לשירה והן בקורסים נושאיים רחבים יותר. בשנים האחרונות גוברת ההתעניינות גם ביצירתה לילדים ובזיקותיה לכתיבתה בכלל".
"בתוכנית הלימודים הבסיסית בספרות לחטיבה העליונה מקומה של רביקוביץ דומה לזה של משוררים מרכזיים מן המחצית השנייה של המאה ה־20, כלומר נלמדים שיר או שניים מיצירתם, עם אפשרות להרחבה על פי בחירת המורה. במשך שנים לימדו המורים את השירים 'בובה ממוכנת' ואת 'חול אפסי', ובתוכנית החדשה שמחתי לגלות שנוסף גם השיר 'משבריך וגליך', אולי סימן קטן לכך שנוכל לראות, כדבריה, 'אֶת דִּמְעַת הָעֲשוּקִים', כפי שכתבה בשיר".
על קברה של דליה רביקוביץ נחקקו המילים שכתבה לזכר אביה, בשיר שכותרתו לקוחה מדברים שאומר אברהם בספר בראשית, "אין יראת אלוהים במקום הזה": "חמישים שנה ויותר אביט בך מתוך התמונה, ולפתע נצחק, ללא סיבה נראית לעין. אין אהבה במקום הזה, זולת אהבה בשניים".
התרעות פיקוד העורף