אז לפני שאתם ממהרים לעלות על בריקדות ולצאת במחאה נגד האחראים למחדל, אני מציע לכם לעצור רגע ולנשום עמוק. שהרי, אחרי הכל, מדובר דווקא בחדשות מעודדות.
אם בכל זאת אתם מעוניינים לצלוב מישהו בכיכר העיר, הנתון שאתם מחפשים נמצא דווקא בסקר כוח אדם של החודש שעבר: בחודש יוני מספר המובטלים דווקא ירד בכ־20 אלף, מ־3.1% במאי ל־2.7% יוני. הנתון הזה גרר לא מעט כותרות חגיגיות, אבל הבעיה היא שהוא לא מסתדר עם האינטואיציה הבסיסית.
חצי מחודש יוני האחרון העברנו בכלל במקלטים, מתחבאים מטילים איראניים, אז מתי בדיוק היה זמן לאותם 20 אלף איש למצוא עבודה? ומה גרם להם להתפטר פחות מחודש לאחר מכן? משהו פה לא נשמע הגיוני, ואכן - האינטואיציה צודקת.
לא היה גל של גיוסי עובדים בחודש יוני, וגם לא היו פיטורי ענק בחודש יולי. האבטלה עלתה, האבטלה ירדה, אבל האמת היא שכלום לא השתנה. מלחמת עם כלביא עיוותה את נתוני יוני, ועכשיו חזרנו לאותה רמת אבטלה שהייתה במאי (3.1%) ואפריל (3.0%). משה, אחמד ורונית שהיו מובטלים אז, היו מובטלים גם ביוני, והם עדיין מובטלים גם עכשיו - פשוט ביוני הם לא נספרו ככאלו.
ההבדל הזה, בין מספר ה"בלתי מועסקים" (או “מובטלים" בלשון העם), שעומד על פחות מ־150 אלף, למספר האנשים ש"אינם בכוח העבודה", שחצה מזמן את רף ה־2.5 מיליון - 2,709,500 ביולי, לעומת 2,731,600 ביוני - הוא הבדל שחשוב להכיר. רק לא מזמן ראינו אנשים שמנסים לטעון שמגזר מסוים משתמט פחות ממגזרים אחרים בזכות משחק עם הנתונים וההגדרה היבשה של “משתמט".
אל תיתנו לאף אחד לעשות לכם אותו דבר עם התרומה לכלכלה. הבעיה של שוק העבודה הישראלי היא לא עשרים אלף מובטלים יותר או פחות, אלא מאות האלפים שפשוט מראש לא יוצאים לעבוד.
כשטראמפ הרג את השליח
בדומה ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה אצלנו, גם זו של משרד העבודה האמריקאי מפרסמת כל מיני דוחות ומדדים, אם כי בתחום ממוקד יותר, וזה שעורר את זעמו של טראמפ וגרם לו לפטר את ראש הלשכה היה דוח התעסוקה של חודש יולי. או, יותר מדויק, התיקון הרטרואקטיבי לנתוני חודשים יוני ומאי, שמחק בדיעבד 258 אלף משרות שטראמפ נופף בהן לא מעט כבהוכחה לחוזקה של הכלכלה.
כי בדומה ל"חוזק של שוק העבודה הישראלי" שהתבטא בירידה המדומה באבטלה בחודש יוני, גם בדוח התעסוקה האמריקאי הבעיה היא בחוקי הפורמט. התיקון של יולי אומנם כלל את המחיקה הגדולה ביותר מאז הקורונה, אבל עצם מחיקת המשרות רחוקה מלהיות חריגה. למשל: בדוח של חודש מרץ דווח בהתחלה על תוספת של 228 אלף משרות, ובסופו של דבר התברר שהתווספו רק 120 אלף משרות - ולפי ה"וול סטריט ג'ורנל" זה נכון כמעט לגבי כל חודש שנבדק.
זה קורה מכיוון שדוח התעסוקה החודשי נראה רשמי ומדעי, אך בפועל הוא מבוסס על נתונים חלקיים מאוד. הסקר נשלח ל־121 אלף מעסיקים שמעסיקים כ־26% מהעובדים במשק, אך רק כ־60% מהם משיבים בזמן. מי שעונים הם בעיקר משרדי ממשלה וחברות גדולות, בעוד עסקים קטנים - אלו הרגישים ביותר לשינויים - מגיבים מאוחר. התוצאה היא, כפי שגילו טראמפ והשווקים, תמונת מצב ראשונית ורודה מדי, שמתקנת את עצמה כלפי מטה כשנתוני האמת מגיעים.
אוקיי, אפשר להגיד, אבל הנה בסוף נתוני האמת הגיעו וגם השווקים תיקנו את עצמם תוך יומיים־שלושה, אז חוץ מזה שד"ר מקאנטרפר המסכנה תצטרך לחפש עבודה חדשה, לא נגרם שום נזק. אז זהו, שלא בדיוק. כשהפדרל ריזרב צריך לקבל החלטה על הורדת ריבית הוא לא יכול לחכות לנתוני האמת – הוא צריך להחליט כאן עכשיו על סמך הנתון הראשוני.
וכשיו"ר הפד' ראה שוק עבודה חזק, הוא הניח שאין חשש למיתון באופק והשאיר את הריבית גבוהה. וכשלא אחר מיו"ר הפד' משאיר ריבית גבוהה, גם בנק ישראל אצלנו לא ימהר להוריד ריבית, וההסתברות שהריבית תישאר על 4.5% גדלה (נתון עם משמעויות רבות, שהמיידית שבהן היא עוד כמה מאות שקלים בחודש במשכנתא לכל משק בית בישראל). את החשבונית אתם מוזמנים לשלוח לגברת מקאנטרפר.
קטנה לסיום. ובחזרה ללמ"ס שלנו: ביום שישי שעבר פורסם מדד המחירים לצרכן של חודש יולי, והוא הביא איתו בשורות טובות. או כואבות - שוב, תלוי איך מסתכלים על זה. המדד שפורסם אומנם סיפר על עלייה באינפלציה של 0.4% לעומת החודש הקודם, אבל גם על ירידה של 0.2% באינפלציה השנתית. איך זה יכול להיות? פשוט – יולי הקודם שיצא מהמדד, שמשקלל 12 חודשים אחרונים, היה אפילו יותר גרוע. אז האם ה"מדד" עלה או ירד? תחליטו אתם.
התרעות פיקוד העורף