הרבה ממה שנבנה כאן במשך יותר ממאה שנות ציונות – חרב. מעמדה של ישראל בעולם נהרס. בבסיס התנועה הציונית היו שוויון זכויות, חתירה לצדק חברתי, הפרחת המדבר, קידום התרבות, החופש והמדע. החברה הישראלית, שבתקופת המנדט מנתה כאן רק כמה עשרות אלפים, בנתה בתוך שנים ספורות תרבות מדהימה. אוכלוסייה צנועה זו שיקמה את השפה העברית, נמצאו בתוכה יוצרים, סופרים, משוררים ואומנים בהיקף וברמה המעוררים השתאות. קמו מפעלי תרבות, תיאטראות, מוסדות להשכלה גבוהה, שהפכו למופת. התהליך נמשך במלוא עוצמתו לאחר קום המדינה, למרות הקשיים והמלחמות.
אולם היא עלולה בה בעת להיות כרוכה במחיר כבד – צבאי, כלכלי או מדיני – שימחק את כל היתרון שבהחזקת השטח ואף יותיר נזק נוסף. כיום הימין מבכה את ההתנתקות מרצועת עזה (שנעשתה על ידי ממשלת ימין), ומסביר את עומק הטעות כביכול. זה טיעון סרק שנועד להפחית מאשמת נתניהו לאסון 7 באוקטובר. האסון אירע כיוון שנתניהו בחר לחזק את שלטון חמאס במקום להפילו. את רצועת עזה לא היה בכוחנו להחזיק אז, ואין לנו כוח לעשות זאת כיום.
המציאות היא אפוא שאין לישראל אפשרות לשלוט בעזה ולנהל אותה. אין לה הכוח לעשות זאת, לא מבחינה צבאית, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה מדינית. השלטון האלטרנטיבי היחיד הבא בחשבון הוא שלטון שיכלול אלמנטים פלסטיניים. עובדה זו הייתה ידועה מהיום הראשון למלחמה, והיא חייבה את ישראל לחתור להקמת שלטון כזה, תוך ניסיון לקבוע את התנאים הנוחים ביותר (שלטון שיכיר בישראל, שיימנע מתמיכה בטרור, שינהיג חינוך אנטי־ג'יהדיסטי ושיסכים לפירוז). העובדה שנתניהו לא פעל לשם כך היא גורם מרכזי להתארכות השגויה והמיותרת של המלחמה ולנזק הנורא שגרמה לישראל ולמעמדה בעולם.
רצועת עזה הייתה אוטונומיה לפני המלחמה הזו, ויש להניח שתחזור להיות אוטונומיה אחריה. כדאי להיות ערים לכך שמכאן קצרה הדרך להכרת מדינות העולם ברצועה כמדינה פלסטינית. האפשרות האחת למנוע זאת היא מסירת הרצועה לחמאס, שכן העולם לא יכיר במדינה שחמאס עומד בראשה. זה היה בדיוק שורש הרעיון של נתניהו, שתמך במלוא כוחו בשלטון חמאס בעזה. על הטירוף הזה לא נוכל לחזור. בכל מקרה, סיום המלחמה ופתרון סביר ברצועת עזה יהיו צעד ראשון לא רק לשיקום הרצועה, אלא גם לשיקומה של מדינת ישראל. אך מבחינתנו הדרך לשיקום היא ארוכה, ומחייבת שינוי גם בגדה המערבית.
התרעות פיקוד העורף