אני בעד מחאות. פרטיות, לאומיות, הכל. כשמשהו לא תקין - אני מוחה ועוד איך. אבל כשאני מתחילה לנשוף, לרשוף ולצעוק את חוסר הצדק, אני דואגת לוודא לפני כן שאני יודעת על מה בדיוק אני כועסת.
משפחות החטופים היקרות, העוצמתיות, שכל שנייה בלב ובנשמה מושקעות במחשבה עליהן, נחטפו בידי השמאל הקיצוני. חטופים ששבים מתופת המנהרות אל תוך פוסט־טראומה נוראית והליך שיקום רגיש, שהם כה זקוקים לו, מבקשים להשיב את אחיהם שנותרו שם, ובתוך כך נאלצים מיד להתגייס למחאת שמאל.
מעטות המשפחות שיש בהן את הכוחות לסרב לאירועים האלה, שמהולה בהם פוליטיקה טהורה. אבל יש כאלה, והן מעידות על המתנהל מאחורי הקלעים של התהליך הזה. הן עושות זאת בצנעה, מבלי לעורר מהומה. הרי הכל כל כך רגיש, ולהן קשיים משלהן. זה מובן לחלוטין.
צפיתי ביום הזעם השבוע. מצטערת, חסימות הכבישים ושיבוש חייהם של כלל האזרחים לא נועדו למען השבת החטופים. כלומר, אני משוכנעת שאלפי אזרחים טובים ומסורים יצאו מהבית בשביל המטרה הזאת. יש המוני אנשים שזה בנפשם. אין תחושה יהודית יותר מזאת. אבל מי שארגנו אותם, אנשי השמאל הקיצוני, בעצם ניצלו אותם. שיטו בהם.
אותם אנשים ארגנו את ההמונים מתוך זעם על כך שהם לא בשלטון. אלו אותם אנשים שהתחילו בדגלים שחורים כי "רק לא ביבי", המשיכו במצעדי שפחות כי "הנה הדיקטטורה מתדפקת בדלת וחובה להתנגד אליה", וכעת – אלה החטופים שעל גבם מתנהלת המלחמה להפלת שלטון הימין וביבי ש"חטפו להם את המדינה".
השמאל, אף שבבחירות הוא מיעוט, עדיין שולט במשק, בבתי המשפט, בתקשורת ובאקדמיה. אבל לשליטה בתודעה יש גבול. אני מכירה אותם. את אותם אנשים שהשתיקו גם אותי, שהגיעו לניתוק קשרים איתי ולעיתים גם לאלימות פיזית, שניסו להתנכל לי רק כי העזתי לא לחשוב כמותם.
הם לא יצליחו לשכנע אותי שהאירוע השבוע, נוטף השנאה, שבו אחים ואחיות שלי מחזקים את האויב האמיתי על ידי תדלוק הפילוג הפנימי, הוא למען השבת החטופים. חמאס לא ישיב במתנה את קלפי המיקוח שלו בגלל הזעם השמאלני. למרבה הצער, ההפך הוא הנכון. איזה ניצול ציני ועלוב של מצוקה.
דור מזוין
הו, אוגוסט. עונת המלפפונים. לא משנה כמה לוהט בחוץ, אף ידיעה חדשותית לא באמת תופסת. אני זוכרת את שנותיי כעורכת בעיתון, שוברת עם חבריי את הראש מה לשים בכותרת. איך לעורר את הישראלים מתרדמת הקיץ, שהיא בעצם חודשיים של עוררות תמידית, כי הילדים יושבים על הראש.
עכשיו, בואו נדבר תכל'ס. בזמן שהמדינה מתפוצצת, המורה השובבה זינקה לצמרת הכותרות והעניין. אין פינת קפה שלא דיברו עליה. אסקפיזם טהור וטוב לצנן בו את המוח. גם אנחנו, העיתונאים, מבינים מיד: זה אייטם מקליק. מה זה מקליק? העורכים ייתנו את הכותרת, אתם ואני ניכנס פנימה, כי אי אפשר שלא, וכל לחיצה כזאת שלנו שווה כסף של המפרסמים.
אז צריך קצת לשבור את השיניים באולפנים כדי להיות פוליטקלי קורקט, ולהיות מכובדים בכתיבה, ולעשות "נו־נו־נו" למורה בחצי חיוך, אבל בסוף זה סיפור שיש בו את כל המוטיבים: מורה הזויה שקיימה יחסי מין עם התלמידים שלה. "אם היית קצת פחות המורה שלי" פינת "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה".
אני לא מתייפייפת. גם אני כיליתי את זמני בעיסוק בפרשה. אין לומר זאת אחרת - גם אני ריכלתי. אבל תמיד קופצת לי המחשבה אל אלו שבצד השני של הסיפור: על הסערה אצל הורי התלמידים בבית הספר שמבינים מי חינך את ילדיהם, על התלמידים שלא ידעו להבדיל בין הראוי לשאינו ראוי, ופתאום המציאות נוחתת על ראשם, על המורה שבוודאי לא בחרה במקצוע ההוראה כדי לשכב עם תלמידיה ולהתגלגל לפרשה נוראית כזאת (אולי אני טועה, אבל כך אני מרגישה), על התקשורת שמספרת לנו את כל זה מבלי להביט לאחור, אלא רק קדימה לשערורייה המקליקה הבאה, וגם עלינו – על היצר האנושי שלנו לרכל. במיוחד באוגוסט, במיוחד כשחם.
מתי כבר יבוא הסתיו הטוב?
מתחמשים: ייתכן מאוד שאתם קוראים את השורות האלה במכשיר הנייד שלכם בתור בחנות סטוק כלשהי. הנה, עוד מעט הוא יסתיים, ותגיעו לקופה. לכל דבר הרי יש סוף. גם החופש הגדול נושם את נשימותיו האחרונות, ואז, הו אז, נצא גם אנחנו ההורים לחופש. קטנטן. עד החגים.
למה חנות סטוק? קיבלתם את רשימת הציוד לשנה הבאה בבית הספר? דף המסרים של יש עתיד קצר יותר. ואנחנו, הישראלים, הרי לא פראיירים. לא נמתין לשבוע האחרון לקניות. נקדים לשבוע שלפני. אני מסתכלת בעיניים העייפות של חבריי ההורים, אחים שלי למשק, ורואה בהן את העיניים שלי, טרוטות משעות של הסברים של המלאכיות שלי למה הן זקוקות לכל כך הרבה מחקים, דבקים ומחברות.
התרעות פיקוד העורף