פני הרכבת כפני המדינה: כאוס, בריחה מאחריות והבטחות סרק | נחמן שי

הטיפול בתקלה שהשביתה את הקווים מזכיר במשהו את מה שקרה ב־7 באוקטובר ומאז: הפתעה, כאוס, הכחשה, בריחה מאחריות, והסתרה באמצעות ועדת חקירה פנימית, שהיא הדרך המובטחת להרוג את הנושא

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין
נוסעים מחכים לרכבת בתחנת השלום בתל אביב
נוסעים מחכים לרכבת בתחנת השלום בתל אביב | צילום: רחל אלרואי, פלאש 90
4
גלריה

הנסיעה היומית ברכבת המונעת בחשמל בקו ירושלים-תל אביב במשך 30 דקות היא כשלעצמה נעימה. הקרונות ממוזגים, והצפיפות סבירה. אבל המסע אל הרכבת וממנה הוא סיפור אחר, מכביד ומפחיד. מכונות הבידוק הביטחוניות, ברוב המכריע של הבקרים, מושבתות בחלקן.

צפיפות ברכבת ישראל
צפיפות ברכבת ישראל | צילום: דן עזרא

הבדיקה הידנית ארוכה ומעצבנת. בתחנת נבון בירושלים הדרך ממעבה האדמה אל פני כדור הארץ היא חוויה מכוננת. איני מכיר עוד תחנות כאלו, עולים ועולים, במשך כעשר דקות, ולפרקים גם הדרגנועים מושבתים, ללא סיבה נראית לעין. תחנת השלום בתל אביב מזכירה בצפיפותה ובדוחק שלה לעיתים את תחנות הרכבת בהודו או במצרים, בלי להעליב.

הרכבת בישראל התפתחה בהדרגה, כמעט באלתור. את הפסים הניחו הטורקים, ואחריהם הבריטים. ישראל הזניחה. הרכבת הייתה שם דבר לכשל תחבורתי, עד שהציבור הצביע ברגליים, כי הוא מעדיף רכבות על פני רכב פרטי בכבישים עמוסים לעייפה. ככה נכנסה ישראל לעידן הרכבות, באיחור ובצליעה. זהו מקרה מובהק שבו הציבור הכתיב לממשלה את רצונו. כל מי שנסע לחו״ל חזר מלא קנאה, למה שם אפשר ואצלנו לא.

רכבת פוליטית

בכל מקום שאפשר, הפוליטיקה משתלטת ומשחיתה. אבל הרכבת בסופו של דבר היא מערכת מקצועית הדורשת בעלי מקצוע, ואי אפשר למנות רק ״חברים״. התוצאה היא שבעלי מקצוע בורחים כאשר הם מבחינים בקריטריונים למינוי ולקידום.

מירי רגב
מירי רגב | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

התקלה שאירעה בסוף השבוע שעבר לא הייתה מתוכננת, אבל כן הייתה צפויה. על פי הפרסומים, ניסו להסיע בקרונות משא כמות כפולה של מטען. בניסיונות הראשונים זה עבד, הייתה אופוריה (מוכר?) - ״חוסכים 40 משאיות על הכביש״, נכתב שם. אבל כרגיל בחגיגות כאלה, משהו משתבש, מדף עליון ניתק, והכבלים החשמליים שמעל המסילה נקרעו.

מרכז הבקרה של הרכבת ניסה לעכב אותה במקומה, אבל סמנכ"ל הרכבת, שהגיע למקום, החליט שהיא יכולה להמשיך (ביטחון עצמי עודף?), והיא המשיכה, וקרעה כבלים חשמליים במרחק 50 ק"מ משם. הנזק היה כפול והשיבוש מושלם. עשרות מיליוני שקלים של נזק כספי, קווים שיצאו משימוש ומאות אלפי ישראלים שחייהם השתבשו.

אצלנו הפתעה היא מצב נתון, איננו מופתעים מהפתעות. אי אפשר להשתחרר מההרגל המגונה הזה להיות מופתעים. בהתחלה, כמובן, מכחישים, "לא קרה משהו דרמטי... נתקן מיד... סבלנות". זה לא מחזיק מים, ואת הנזקים המשמעותיים אי אפשר כבר להסתיר.

אחרי ההפתעה וההכחשה מגיע שלב רגיש כאשר מחפשים אחראי - הבריחה מאחריות. בזה ישראל הגיעה לשיאים עולמיים. אומנם קורים אצלנו דברים - פעם בצבא, פעם ברכבת, פעם בשירותים אחרים (הר מירון: ״אילו היו מושכים בשרוולי״...), אבל אף פעם אין מישהו שמקבל אחריות או שמטילים עליו את האחריות.

כזכור, גם מבקר המדינה הנוכחי הודיע, עם כניסתו לתפקיד, וכך הוא נוהג מאז, שבדוחות שלו הוא אינו נוקב בשמות האחראים. הפגמים הם פגמים, נופלים מהשמיים, מאחוריהם אף פעם אין אנשים. פלא פלאים.

אז הנה גם למנהלי הרכבת יש ממי ללמוד. התחיל מחול שדים, לחפש בתוך הארגון את מי להאשים. וכמובן, לא מצאו. המנכ"ל? הסמנכ"ל? ראש החטיבה? לא חשוב. אין. אז מה עושים בישראל? ממנים ועדת בדיקה פנימית. זו המילה המכובסת ל"תנו לנו לעשות את העבודה לבד, כי אנחנו מבינים יותר טוב מכל אחד אחר".

במקרים רבים, אגב, זה עובד. מתחילה בדיקה, משתרר שקט, ובינתיים חם וקיץ וכבר הגיעו צרות אחרות, ויש הפגנות גדולות, ומה חשוב כל כך אם קווי הרכבת שותקו, ותחנות נסגרו וישראלים וישראליות יצאו ממסלול חייהם. למי זה בכלל אכפת?

עבודות רכבת ישראל
עבודות רכבת ישראל | צילום: רכבת ישראל

אין אחראי־על

ועדת בדיקה פנימית היא הדרך המובטחת להרוג את הנושא ולא למצות אותו. אבל אם צה״ל חוקר את עצמו, אז למה לנו אסור? כאן, צריך להודות, התקשורת עושה את שלה, חוקרת ואינה מניחה. הציבור מגיב ככל שהוא יכול, בזעם, ואפילו שרת התחבורה התעוררה באיזשהו מקום והבינה שמוטלת עליה אחריות־על, מה שקרוי "אחריותיות״ או באנגלית Accountability.

המילה הזאת, שלא במקרה, אינה קיימת בשפה העברית. היא חסרה בתרבות הארגונית שלנו. אצלנו מזהים אולי את האחראים אבל לא את האחראים לאחראים, את אלו שמנהלים את המערכות ונושאים באחריות על כל מה שקורה בהן. האם לא על זה אנחנו מדברים כבר קרוב לשנתיים?

אני מקווה שאתם עוקבים כמוני אחרי הדמיון בין 7 באוקטובר לבין תקלת הענק ברכבת. לא דומה, לא זהה, אבל יש בזה אותם יסודות שמלמדים כי מה שקרה אז אינו מקרי, ומה שקורה מאז הוא טיפוסי. אין אחראי־על ל־7 באוקטובר, ואין גם אחראי עד לרגע זה לתקלה ברכבת.

לסיום, נכנס לתמונה עיקרון ישראלי מוכר אחר: תחפה מהר על הצרות הישנות בחדשות "טובות". ישן מפני חדש תוציא. עוד אנחנו עוסקים ברכבת התקועה, התייצבו שרת התחבורה וצוותה כדי לחנוך את, שימו לב, תחילת ההכנות לקו הרכבת לקריית שמונה. שיהיה ברור, ההכנות הן רק למכרז שייצא ביום מן הימים, ובתקציב של כ־20 מיליארד שקל שאיש עדיין לא הקציב.

קוראים לזה חלומות באספמיה או רכבות באספמיה, אבל העיקר שגוזרים סרטים ומשיקים כוסיות ומברכים. בינתיים, כבר שבוע ימים, בדרכים החמות הלוהטות, הפקקים הולכים ומתארכים, והרכבת אינה מקשקשת ואינה משקשקת.

תגיות:
רכבת ישראל
/
מירי רגב
/
תחבורה ציבורית
/
רכבת
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף