אבל צחי שלנו יצא אריה בישיבת הקבינט, כי הוא חתול רחוב פוליטי שיודע בדיוק מתי זכר האלפא הופך להיות פוסיקט. באמיתי, סנטימטר מהעמדת הפנים המאובנת, משדרים שפת הגוף והפרצוף של הנגבי ייאוש, אדישות, השלמה והינתקות מכדור הארץ. הוא הוצנח למל"ל על תקן עציץ שיודע לפלוט בעיתות משבר את המשפטים הנכונים לנתניהו, וברור שהוא לא ממש סובל בסביבה המפנקת שהג'וב הזה מסדר לו.
אני לא חושב שהנגבי חושב על התרומה המזהירה שלו לאומה. המטרה היא לצוף בנוחיות בזרם כשהוא מביט מגבוה על הערב־רב המשונה שמתרוצץ סביבו. אין כמו הנגבי להבין בחיים האמיתיים, שכולם שם על טיטאניק דולפת. התמיכה שלו במערכת הביטחון היא אולי תפנית בדקה ה־90 ובעיטת ה־11 אחרונה. אולי משום שזה הזמן להחליף את גח"ל הגדולה, שרמץ מגלגוליה נותר במורשת הליכוד, ולהתייצב לצד מערכת הביטחון. ואולי הוא לא היחיד.
אז איך עובד המנגנון שרוחץ את כפיו של סגל בניקיון? בדיוק כמו המנגנון שמאפשר לאלפי דמוקרטים וליברלים להתעלם מאותן זוועות שנעשות בשמם. לא מדובר במנטרה של "כולנו אשמים", אלא בניסיון לפענח את הצופן האישי והקולקטיבי שמאפשר לחיות בלי שצער העולם, אפרופו דריסת הפלסטינים, יהפוך את החיים למסע בין תחנות אשם.
סגל מוצא מפלט, כביכול לוגי, במילים וטיעונים מעגליים. ולרשטיין, טיפוס מעשי, יורד פיזית לעוטף כדי לכפר על השבר הלאומי שהמפעל שלו גרם. שניהם, סגל וולרשטיין, לא הסמיכו אותי לדווח על מצבם, ושניהם אבות לבנים סוררים. סגל לעמית, וולרשטיין לעמיתים שהוא במחיצתם בעל כורחו כמו איתמר בן גביר וסמוטריץ'.
רק ניתוח מקיף של אישיות האיש ממבשרת ציון שהכה את הכלב המשפחתי, יאמר אם יש קורלציה בינו לבין מבנה אישיותם של מתעללי הבייס של בן גביר, שאגב, הוא (הבייס) הציבור הפגיע ביותר במדינה. מנטלית ורגשית. ההתעללות של סמוטריץ' והמתנחלים, להבדיל, מבוססת על אמונה יוקדת וקור כלבים בניהול צונן של מהלכי הטרנספר שלהם. חשבתם שהמחאה היא רק לשחרור החטופים? הגיע הזמן להבין שהיא גם נגד המתעללים.
התרעות פיקוד העורף