אין מחלוקת על כך שגנץ מילא בעבר תפקיד חשוב בחיים הפוליטיים. אין לזלזל בדמותו הממלכתית. הוא אדם שקול ונטול שנאה, שהצליח להוות חיץ מול קיטוב קשה. דווקא משום כך צריך לומר בבירור שגנץ עשה את שלו.
הוא תרם את תרומתו לחיים הציבוריים, אך חולשתו הפוליטית ונכונותו לכאורה לחבור שוב ושוב לבנימין נתניהו גם אחרי שנכווה ממנו פעמיים, הופכות אותו למועמד לא ראוי עבור כל מי שמבקש מהפך אמיתי.
אבל אז הגיעו סבבי הבחירות החוזרים, ההבטחות שלא יישב תחת נתניהו, והקריסה הגדולה כשנכנס לממשלת אחדות עם הליכוד. ההבטחה לציבור שהופרה פגעה באמון הציבור. אנשים שהאמינו לו, ושהלכו אחריו באמונה עיוורת, הרגישו נבגדים.
הנזק לא איחר לבוא, גנץ התנדנד סביב אחוז החסימה, היה קרוב להיעלם מהמפה הפוליטית, נחשב ל"מחוסל". רק בזכות התעקשות כמעט עיוורת להישאר במשחק הפוליטי, ובזכות לא מעט מזל, הוא הצליח לשרוד. אבל השאלה נותרה בעינה: האם הוא שרד כאלטרנטיבה, או כעוד שחקן פוליטי שתמיד מחפש את החבל הבא להיאחז בו?
צריך לומר ביושר. גנץ הוא אדם איכותי. בצבא הוביל חיילים, ניהל מערכות מורכבות, נהנה מהערכה אישית רחבה. בממשלה מילא את תפקיד שר הביטחון באחריות, בחדרים הסגורים נחשב לקול שקול, מרגיע וכזה שלא נגרר אחרי אמוציות.
אבל מנהיגות פוליטית איננה רק ניהול אחראי. היא מחייבת גם עמוד שדרה אידיאולוגי, יכולת להציב גבולות ברורים, לדעת לומר "עד כאן". כאן מתגלה חולשתו של גנץ. הוא איננו איש שמסוגל לעמוד מול נתניהו, הוא איננו אדם שמסוגל לקחת סיכון אישי ולהקריב הישרדות פוליטית למען עקרונות.
לכן, כל עוד הוא חלק מהמערכת, ברור שברגעי מבחן, ברגעים שבהם יעמוד מול הצורך לבחור בין הישרדות לבין עמידה בעקרונות, גנץ יבחר בהישרדות. הוא הוכיח זאת פעמיים, וכנראה שיעשה זאת שוב.
ברווז צולע אך "ממלכתי"
תומכיו של גנץ אומרים שהוא לא "חבר לנתניהו", אלא נגרר אליו בלית ברירה. בפעם הראשונה, בתקופת הקורונה, כאשר ישראל הייתה במצב חירום, וברשות נתניהו היה גוש חוסם של יותר מ־61 מנדטים. בפעם השנייה, אחרי 7 באוקטובר, כאשר המדינה נכנסה למלחמה כוללת, והוא חש שאין אפשרות שלא להצטרף לממשלת חירום.
המשמעות פשוטה. כל עוד גנץ נשאר במגרש הפוליטי, קיים סיכון ממשי שהוא יעשה זאת שוב אחרי הבחירות הבאות, אם ימצא עצמו חסר סיכוי פוליטי, או אם יביא מספר מנדטים קטן ולא מספיק כדי להנהיג. במקרה כזה יש להניח שהאופציה הטבעית מבחינתו תהיה שוב לחבור לליכוד. לא משום שהוא תומך ימין, אלא משום שזהו הדפוס שלו.
היו מי שאמרו בעבר שגנץ הוא המועמד הפופולרי ביותר מול נתניהו, ומצליח בסקרים להביא לרוב. אבל גם האגדה הזאת התנפצה. במרבית הסקרים גנץ לא עובר את אחוז החסימה, ובמקצתם הוא מצליח להשיג מנדטים בודדים. גנץ הוכיח גם בימים שבהם זכה להערכה אלקטורלית, שאין לו יכולת להמיר פופולריות להנהגה.
ב־2019 וב־2020 הוא היה קרוב יותר מכל אחד אחר להפוך לראש ממשלה. אבל ברגע האמת העדיף לתמוך בממשלה בראשות נתניהו. במילים אחרות, הוא קיבל הזדמנות, אך לא השכיל לממש אותה.
מעת לעת הוא הוצג בעבר כאפשרות "ממלכתית", אף שיש מי שראו בו ברווז צולע, שלא יעבור את אחוז החסימה. השאלה כבר איננה אם הוא פופולרי, כי הוא לא, אלא אם יש לו עמוד שדרה פוליטי וציבורי לעמוד מול נתניהו ולא להתקפל שוב. התשובה כמעט ברורה מאליה - אם עד כה הוא נכשל פעמיים, מדוע שזה ייגמר אחרת בפעם השלישית.
הסכנה היא לא מהיותו של גנץ "אדם רע" או "חסר יכולת". הוא אדם טוב, ישר, חריג בניקיונו האישי ובנכונותו להקשיב. הסכנה נעוצה בכך שהוא נותן לגיטימציה למי שמכרסם בעמודי התווך של הדמוקרטיה בישראל, ועושה זאת בשם הממלכתיות, בשם האחריות, תוך שימוש במושג "אין ברירה".
אם אחרי הבחירות תיווצר סיטואציה להקמת ממשלה ימנית־חרדית עם 57־58 מנדטים, וגנץ יחזיק במספר מנדטים, האם הוא יעמוד מול הלחץ התקשורתי, הציבורי והבינלאומי להיכנס לממשלה בראשות נתניהו? האם הוא יישאר באופוזיציה גם במחיר של חזרה ממושכת למדבר הפוליטי?
הסיכוי לכך נמוך. ההיסטוריה מלמדת שהוא יבחר שוב בכניסה לממשלה, ויעשה זאת בשם האחריות, והיציבות - ובפועל יחזק עוד יותר את נתניהו.
אולי תחנת ביניים
יש שלב שבו פוליטיקאי צריך לדעת לפנות את מקומו. גנץ העניק למדינה תרומה חשובה. הוא היה אלטרנטיבה זמנית, והוכיח שיש ציבור רחב שמחפש מרכז מתון. הוא סייע לייצב מערכות ביטחון ברגעי משבר. על כך מגיע לו קרדיט.
המשך דרכו איננו מוסיף אלא גורע. החולשה הפוליטית מובנית אצלו. חוסר היכולת להציב גבולות והיעדר חוט שדרה מול נתניהו - הופכים אותו לבעיה.
מי שרוצה לראות שינוי אמיתי, ומבקש להבטיח שלאחר עידן נתניהו תוקם ממשלה אחרת, חייב להבין שגנץ איננו הפתרון. הוא אולי גשר, אולי תחנת ביניים, אבל הוא איננו הכתובת לעתיד.
בני גנץ פוליטיקאי חובב. הוא איננו מנהיג במובן העמוק. הוא איש מצוין, נקי כפיים, ממלכתי, אך חסר חוט שדרה פוליטי. ובמציאות הישראלית זהו חסך שלא ניתן להסכים לו. הסכנה הגדולה איננה שהוא ייכשל שוב בבחירות. הסכנה היא שהוא יצליח, ויעביר את הכוח שהוא ישיג שוב לנתניהו, בשם האחריות והאחדות. בכך ימשיך לאפשר לנתניהו לשרוד שוב ושוב.
גנץ עשה את שלו. עכשיו הזמן לומר לו תודה ולחפש את המנהיגות הבאה. זו שתדע לא רק להאזין ולהיות ממלכתית, אלא גם להילחם, להציב גבולות, ולהנהיג באמת.
התרעות פיקוד העורף