במפגש הבלתי נשכח בין השניים בפברואר, זלנסקי ניסה לדבר אל טראמפ במונחים של מוסר, צדק והקרבה. הוא דיבר כאדם המייצג את הדמוקרטיה הנלחמת מול האיום הרוסי, וביקש הכרה. רק שטראמפ ישב בפגישה אחרת לגמרי. עבורו, זו לא הייתה שיחה על ערכים אלא ביזנס. הבאנו לכם כסף, ציוד, תחמושת – איפה התמורה?
טראמפ, יותר מכל, הוא איש של סטטוס. לא מחפש "עוד הישג מדיני", אלא מחפש שיכירו בעוצמה שלו, שיאמרו לו תודה, שיזכירו שהוא זה ששינה את כללי המשחק.
הפרדוקס הגאוני
במקום המדים המפורסמים – חליפה מוקפדת ומכובדת; במקום נאומי להט – דיבר בשקט ובכבוד; במקום דרישות – חזר שוב ושוב על הבעת תודה; במקום מסרים על צדק – מבטי הערצה כלפי מנהיג המעצמה החזקה בתבל. הוא התאים את עצמו למנגנון הפסיכולוגי שהכי עובד על טראמפ: כבוד, היררכיה, סטטוס.
זלנסקי לא ניסה לשכנע את טראמפ ברציונל של המשך הסיוע, הוא פשוט נתן לו להרגיש כמו מלך. במקום להילחם על עקרונות, הוא סיפק את המנה הרגשית שטראמפ זקוק לה: אתה המושיע, אתה הפטרון, אתה האדון שנותן חסות.
שימו לב שנשיא אוקראינה לא באמת הביא הצעה משופרת להסכם מינרלים, ולא הסכים להקלות דרמטיות מול רוסיה. אבל הוא עשה דבר אחד כמו שצריך – לדבר בטון הנכון. מה שנקרא "התרפסות אסטרטגית". וזו אולי הנקודה הכי משמעותית. זלנסקי, שידע להפעיל את דמות "המנהיג במדים", למד שהדמות הזו לא מתאימה לכל חדר. אם מול פוטין הוא משדר נחישות, מול אירופה תחינה, ומול ביידן ערכים, אז מול טראמפ נדרש טון מתרפס.
זלנסקי למעשה הפגין כוח אמיתי דווקא כשהסכים להתאים את עצמו. זו לא "כניעה", אלא מיומנות דיפלומטית מתקדמת – הבנה שלפעמים הדרך הטובה ביותר לקבל את מה שאתה רוצה היא לתת לצד השני להרגיש שהוא זוכה.
זלנסקי הוכיח השבוע שהוא יכול להיות גם הגיבור הלוחם בחאקי וגם הדיפלומט המתוחכם בחליפה. הוא למד שלפעמים, כדי להציל את עמך, אתה צריך לבלוע את הגאווה ולתת למישהו אחר להרגיש כמו המלך.
בסופו של דבר, מי באמת ניצח בחדר הסגלגל? זלנסקי יצא עם הבטחות לערבויות ביטחוניות ותוכנית לפגישה עם פוטין. טראמפ יצא מרוצה מכך שהוא הגיבור שעומד להביא שלום לעולם. זה מה שנקרא win־win, ואולי זה בדיוק מה שהעולם הזה זקוק לו עכשיו – קצת פחות אגו וקצת יותר פרגמטיזם חכם.
התרעות פיקוד העורף