מאז 7 באוקטובר הפכה ישראל, בעיני רבים, לא רק למדינה מבודדת במזרח התיכון הנלחמת על קיומה, אלא גם לקו החזית של המערב מול עליית האסלאם הקיצוני. המלחמה בעזה, ההתמודדות עם חיזבאללה בצפון והאיום האיראני, כולם משתלבים במערכה עולמית רחבה על עצם דמותה של הציוויליזציה המערבית.
בעוד חלק מהמדינות באירופה עדיין מתקשות להגדיר את האויב ולקרוא לו בשמו, בישראל אין ספק שמדובר במאבק קיומי בין תרבות דמוקרטית־ליברלית לבין אידיאולוגיה טוטליטרית ואלימה. כאשר חמאס פתח במתקפת הטרור הרצחנית, רבים במערב נטו לראות בכך עוד התלקחות מקומית בסכסוך הישראלי־פלסטיני. המציאות היא כמובן מורכבת יותר. מאחורי חמאס עומדת איראן, ומאחוריה סין ורוסיה – המנצלות כל מוקד בעירה כדי להחליש את ארה"ב ואת בעלות בריתה. עזה איננה רק רצועת חוף שבה שולט ארגון טרור, היא זירת מבחן גלובלית.
כל רקטה ששוגרה אל תל אביב וכל סרטון הסתה שהופץ ברשתות החברתיות נועדו לא רק לפגוע בישראל, אלא גם לערער את יציבותו של העולם החופשי כולו. מי שחושב שעימות זה יישאר בין הים לירדן, מתעלם מן ההיסטוריה. האידיאולוגיה האסלאמית הקיצונית רואה עצמה כבשורה למוסלמים, בעיקר לקיצונים שבהם, ולא רק כמאבק מקומי.
אירופה חווה גל אנטישמיות שלא נראה מאז שנות ה־30. ברחובות פריז, ברלין ולונדון נשמעות קריאות "אינתיפאדה עולמית", ובקמפוסים באוניברסיטאות עילית כמו אוקספורד והרווארד מונפים דגלי חמאס. התופעה הזו איננה מקרית. ההגירה המוסלמית ההמונית בעשורים האחרונים, לצד חולשתה התרבותית של אירופה, יצרו מצע נוח להתפשטות אידיאולוגיות אנטי־מערביות. במובן זה, ישראל משמשת כמעין מראה לאירופה כולה, כשהיא חושפת את חולשותיה.
גם בארה"ב, שעדיין מתפקדת כמנהיגת המחנה המערבי, מתגלה קרע עמוק. מצד אחד, הממשל מספק לישראל סיוע צבאי, מודיעיני ודיפלומטי. מצד שני, ברחובות ובקמפוסים האמריקאיים נשמעות קריאות להפסקת התמיכה בישראל, לעיתים תוך הזדהות גלויה עם חמאס. הקרע הזה משקף מאבק רחב יותר.
האם אמריקה תמשיך להוביל את העולם החופשי ולהגן על ערכי הדמוקרטיה, או שתיסוג ותותיר את השטח לרוסיה, סין ואיראן? במובן זה, ישראל משמשת גם כמבחן עבור ארה"ב עצמה – עד כמה היא מסוגלת לעמוד לצד בעלת בריתה במזרח התיכון, גם כשהמחיר הוא פוליטי־פנימי. בעוד המערב מתלבט, ישראל נלחמת על עצם קיומה. המלחמה הזו מזכירה לכולם כי מול אידיאולוגיות טוטליטריות אין אפשרות לפשרה אמיתית. בדיוק כפי שהמערב נאלץ לעמוד מול הנאציזם והקומוניזם, כך עליו לעמוד היום מול האסלאם הקיצוני.
האנלוגיות להיסטוריה ברורות. בשנות ה־30 רבים במערב ביקשו "להבין" את היטלר, להיכנע לדרישותיו ולתת לו שטחים בתקווה שזה יביא שלום. התוצאה הייתה מלחמת העולם השנייה. גם מול ברית המועצות היו מי שחשבו שאפשר "לחיות יחד" תחת סיסמאות של דו־קיום, עד שהמציאות הוכיחה אחרת.
כך גם היום. מי שחושב שחמאס, חיזבאללה או איראן מחפשים "פתרון שתי מדינות" או "פשרה מדינית", מתעלם מאידיאולוגיה שמכריזה בגלוי על השמדת ישראל ועל כיבוש המערב כולו. ישראל, בהיותה בחזית, מזכירה למערב את מה שהוא עצמו שכח: ערכים אינם מוגנים על ידי מילים בלבד, אלא על ידי עמידה נחושה ונכונות לשלם מחיר.
המשימה הגדולה ביותר כעת איננה רק צבאית, אלא גם תודעתית. ישראל נדרשת להסביר שוב ושוב את מה שאמור להיות מובן מאליו: היא מגינה על עצמה מול טרור רצחני. אולם במקביל, היא גם מגינה על העולם החופשי כולו. כדי שהמאבק הזה יצליח, נחוצה סולידריות עמוקה יותר בין ישראל לבין מדינות המערב. לא רק משלוחי נשק וסיוע מדיני, אלא גם הכרה בכך שהמאבק של ישראל הוא מאבק על עתיד אירופה ואמריקה. אם ישראל תובס – ייפתח פתח למתקפות נוספות בלונדון, פריז וניו יורק.
המלחמה הנוכחית ממקמת את ישראל לא כפריפריה גיאוגרפית, אלא כלב ליבו של העימות בין תרבויות. קו החזית איננו רק גדר הגבול עם עזה או מוצב כלשהו בגליל – הוא משתרע עד בריסל, וושינגטון ולוס אנג'לס. ישראל היא המדינה הקטנה שנמצאת בקו הראשון, אך הקרב הזה הוא של כולנו. העולם המערבי ניצב בפני הכרעה: להכיר בכך שישראל היא תעלת ההגנה שלו, או להמשיך להשלות את עצמו עד שהאש תגיע לפתחו.
התרעות פיקוד העורף