עוד לפני העיסוק בנשק, חשוב לזכור כי חמאס של הימים האלה איננה אותה תנועה שהכרנו, אלא גוף רצוץ ומוחלש. אומנם הזרוע הצבאית שלה עדיין משיבה מלחמה, אבל היא עושה זאת בפשיטות ספורדיות ולא ככוח מאורגן עם פיקוד ושליטה. כתוצאה מכך, נרשמה במשא ומתן התרככות בעמדותיה, המקילה על ישראל לקבל את ההצעה. ההתגמשות הזו ניכרת בסעיפים הקטנים והגדולים כאחד, ובראשם סוגיית הפסקת המלחמה. כבר שנה וחצי הם מתעקשים לקבל הכרזה ישראלית פומבית, ובצידה ערבויות אמריקאיות, כי המלחמה תופסק. הם יודעים שאין לבטוח בהבטחות מפי המתווכים בנוסח "יהיה בסדר". בפברואר השנה ישראל כבר הפרה את ההסכם וחזרה למלחמה אחרי שהתחייבה לפתוח במגעים להפסיקה.
נוסף על סוגיית המלחמה, חמאס התפשרה בסעיף האסירים. תחילה דרשו מנהיגיה כי תמורת עשרת החטופים ישוחררו 200 אסירי עולם. במהלך המגעים הם התפשרו על 140 או 150 אסירים עולם, והשאר יהיו אסירים השפוטים לתקופות שונות. הם התפשרו גם על אזורי ההתבססות של צה"ל במהלך הפסקת האש. צה"ל ייסוג אומנם מריכוזי האוכלוסייה ברחבי הרצועה, אבל לא למרחקים שאותם דרשו ראשי חמאס, אלא קצרים מהם.
בהצעה נקבע כי ביום הראשון ישוחררו שמונה מבין עשרת החטופים החיים, ובאותו יום ייפתחו שיחות על הפסקת המלחמה. כמו בינואר, שוב מדובר בהסכם דו־שלבי, שבו החלק הראשון ברור ומוסכם, ואת השני ילבנו עם כניסת הראשון לתוקף. שאלות גדולות מחכות לצדדים בשיחות הללו - האם צה"ל ייצא לגמרי מן הרצועה, כפי שדורשים הפלסטינים? מי ינהל אותה מעתה ואילך? וכמובן שאלת הנשק.
אל המתקפה ב־7 באוקטובר יצאה חמאס עם חזון מרחיק לכת. היא רצתה לטלטל את היחסים בין ישראל לפלסטינים באופן שיבלום את קטר הנורמליזציה (הסכם עם סעודיה כבר היה מונח על השולחן), ויוביל בהשתלשלות נסיבות לשיח מחדש על הקמת מדינה פלסטינית. סנוואר ואנשיו הניחו כי חבריהם בציר ההתנגדות יצטרפו אליהם למלחמה אזורית. הם בנו בעיקר על חיזבאללה והאיראנים, ואיתם על סוריה של אסד והחות'ים. אם ישראל לא תוכרע, חשבו ראשי חמאס בעזה, לפחות ייווצרו מחדש תנאים שיאלצו אותה לשאת ולתת ממקום של חולשה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית.
אבל התוכנית השתבשה כבר בשעותיה הראשונות. חמושי חמאס שכחו את תפקידם האמיתי והחלו לטבוח ללא רחם בתושבי העוטף, ופורעים צמאי דם ובצע כסף באו בעקבותיהם. היא המשיכה להשתבש גם בשעות ובימים שאחר כך, כאשר התברר כי חיזבאללה ויתרה על ההזדמנות הבלתי חוזרת לכבוש אזורים נרחבים בגליל. אסד נמנע מלטבול ידיו באש, ואיראן הגיבה כמי שכפאה שד ושלחה את האחרים להקיז דם.
חמאס אומנם הנחילה מפלה צבאית לישראל בשבת ההיא, אבל גם ביזתה את עצמה באופן חסר תקנה וגילתה את האמת המרה. אומנם נסראללה שלח את כוחותיו להיהרג, והחות'ים תרמו יפה את שלהם, אבל סנוואר ציפה להרבה יותר. הוא חשב כי ציר ההתנגדות, אם יפעל במלוא עוצמתו ובהינתן האות, יוכל להכות אנושות בישראל. הוא סמך עליהם יותר מדי. אז אנה אתם מוליכים אותנו, תוהים כלפי הנהגת חמאס המבקרים מבית, וכן מוחמד דחלאן, ממקום מושבו באבו דאבי, שנציגו השתתף בשיחות קהיר בשבוע האחרון. גם בצד הפלסטיני סבורים כי המלחמה מיצתה את עצמה, וכל הישג שתרשום חמאס לא ישנה את תוצאותיה.
מחיר הדמים עבורם כבד מנשוא. מדי יום נהרגים בתקיפות צה"ל ברצועה, בממוצע, בין 10 ל־20 בני אדם. לא כולם מחבלים. חלקם ילדים ונשים, או אזרחים שנקלעו בטעות לזירת תקיפה. מצב המזון אומנם הוטב בשבועות האחרונים, בעקבות פעילות בינלאומית מוגברת של הכנסת משאיות והצנחה מהאוויר, אבל המחסור עדיין מורגש היטב. לא רק במזון, אלא גם בתרופות ובשירותים בסיסיים. ומעל לכל, רצועת עזה נראית כמו באחרית הימים. את כל זה מגישים לחמאס ידידיה כחשבונית שאותה יש לפרוע.
הדיונים על כך נדחו למגעים שייפתחו עם כניסתו לתוקף של הסכם 60 הימים. יהיה זה הסעיף המרכזי בשיחות. הם יגיעו אליהן כשעל כתפיהם מונחות כל אבני הריחיים שאפשר להעלות על הדעת. לחץ מבית, מחוץ, מורל ירוד, חולשה מבצעית ואויב שמאיים לטרוף את מה שנותר ממנה. בגלל שאלת הנשק, מעכבת הממשלה את תשובתה למתווכים בנוגע לעסקה החלקית. בירושלים רוצים לגרום לחמאס להתבוסס עוד קצת במיץ בטרם תיהנה מן ההפוגה. הלחצים הללו מתוכננים היטב, והם מתווספים ללחץ המצרי והטורקי שמטרתו להביאם להחלטה הרצויה.
השבוע פורסם, מפי מקורות צבאיים, כי צה"ל מגייס 60 אלף חיילי מילואים למבצע בעזה (אולם לא מיד, אלא בעוד עשרה ימים). שלשום פרסמה לשכת ראש הממשלה כי נתניהו הורה להשתלט על מעוזי הטרור בלוח זמנים קצר יותר. לאורך השבוע חזר נתניהו כמה פעמים על חמשת התנאים שלו להפסקת המלחמה. את התפרקות חמאס מהנשק הציב במקום הראשון.
במקום החמישי דרש ממשל חלופי שאינו חמאס ולא הרשות הפלסטינית. כך מוצע בתוכנית המצרית. כל השאר הם תנאים מתקבלים על הדעת. דיפלומט זר, הבקיא ביחסי ישראל עם הפלסטינים, קבע באוזניי נחרצות כבר לפני כמה חודשים: "חמאס כבר גמורים, הם פשוט אינם יודעים את זה". גם בירושלים חושבים כך. גם בקהיר ובבירות אחרות באזור. אלה ימים שבהם נקבעים גורלות. גורלם של החטופים ושל המוני עזתים, שחייהם תלויים בין שמיים לארץ.
התרעות פיקוד העורף