טראמפ מלמד את העולם שיעור נשכח על משמעותו של כוח. זה שיעור שקצת לא נעים לחזות בו. שיעור בגסות, שיעור באגו, שיעור בבוטות, שיעור באנוכיות. כמובן, את הכוח צריך לתעל למטרות ברורות. האם לטראמפ יש מטרה ברורה, שחורגת מהרצון האינפנטילי לקבל את פרס נובל לשלום?
אם יש כזאת, צריך לחפש אותה בסל האינטרסים האמריקאי. הוא לא רוצה שרוסיה תהיה חלשה מדי, כי זה מחזק את ההשפעה של סין. הוא לא רוצה שרוסיה תהיה חזקה מדי, כי זה מסכן את אירופה.
הקיטוב והקטבים המפשירים
חם בחוץ. זה זמן טוב לדבר על ההתחממות הגלובלית. נושא שמעסיק ארגונים, חוקים וממשלות. נושא שמעסיק גם לא מעט מאזרחי העולם – במדינות מסוימות יותר מאחרות, בחברות מסוימות יותר מאחרות. נושא שיש לו כמה היבטים, שכל אחד מהם מחייב התייחסות נפרדת. נמנה שלושה עיקריים.
הראשון, יש את המדע: מה הוא מספר לנו, ובאיזו רמת ביטחון. השני, יש את אמון הציבור: באיזו מידה הוא מקבל את מה שהמדע מספר לנו. השלישי, יש את המדיניות: מה עושים עם מה שהמדע מספר לנו (בהנחה שבכלל מאמינים לו).
מה המדע מספר? טוב, כאן צריך להיכנס לשאלה מי מייצג את ה"מדע". לקהילה המדעית אין מועצת חכמים שקובעת עמדה מוסכמת. יש מדענים, מהם טובים יותר וטובים פחות, תקיפים יותר ופחות, משפיעים יותר ופחות. אם תערכו משאל בקרב המדענים שעוסקים ברצינות בשאלת ההתחממות הגלובלית, תגלו שרוב גדול מאוד מהם חושב שני דברים.
הראשון, כדור הארץ מתחמם. השני, ההתחממות היא גם בגלל פעילות תעשייתית של בני האדם. תגלו שקבוצה קטנה בלבד מהם חושבת שכדור הארץ מתחמם, אבל אין ודאות שהוא מתחמם גם בגלל פעילות תעשייתית של בני האדם.
האם הרוב צודק והמיעוט טועה? אין לי שום דרך להשיב על השאלה הזאת. אבל לא מופרך להניח שיש סיבה לכך שהרוב הוא רוב והמיעוט הוא מיעוט. ומצד שני, כבר היו מקרים שבהם מיעוט של מדענים צדק, ורוב של מדענים טעה.
אלה לא בדיוק מקרים דומים לשלנו. אבל נסכים שבמדע מה שקובע הוא העובדות, ההוכחות, ולא הרוב. כך שבוודאי שראוי להאזין גם לעמדת המיעוט, ככל שהיא נטענת ברצינות. עכשיו צריך לבדוק אם היא נטענת ברצינות, ובעניין הזה נדמה שקשה לקבל תשובה שאינה לוקה במחלה שכלל החברה לוקה בה – מחנאות.
דונלד טראמפ ממנה ועדה לבחינת ההתחממות, והמדענים שלו נותנים את התשובה שרצויה בעיניו (לא מעשה ידי אדם – אפשר להמשיך לקדוח). ברק אובמה מינה ועדה לבחינת ההתחממות, והמדענים שלו נתנו את התשובה שהייתה רצויה בעיניו (כן מעשה ידי אדם – צריך להפסיק לקדוח).
הצרה היא כמובן שלנו, רוב האנשים, אין דרך לקבוע אילו מדענים צודקים, כי אנחנו איננו מומחים למדעי כדור הארץ. ומשום כך אנחנו צריכים לבחור על מי לסמוך. ואיך נבחר? הפוליטיקה תנחה אותנו. נבחר במדענים שמדברים בשפה של המחנה שלנו.
זה מה שאפשר לראות בסקר של JPPI שהתפרסם השבוע, ושבדקנו בו, בין השאר, את עמדת הישראלים על ההתחממות הגלובלית. בסך הכל אפשר לומר שהחדשות טובות: הישראלים לא חיים במציאות אלטרנטיבית. לפחות באוגוסט, גם הם שמים לב שכדור הארץ מתחמם, ומקבלים שזו המציאות (כאמור, הטענה שהכדור אינו מתחמם כבר אינה נטענת כמעט רק על ידי מומחים לנושא).
איפה אפשר לזהות את הפילוח המחנאי? בשאלת אחריותו של האדם להתחממות. מי ששייכים למחנות של "מרכז" או "שמאל", קולטים את האיתות של המחנה שלהם. לדוגמה, מהישראלים שמגדירים עצמם "מרכז־שמאל", 79% אומרים שלהבנתם "יש התחממות גלובלית שהיא בגלל פעילות תעשייתית של בני האדם".
בקבוצת ה"ימין" – רק 32% סבורים כך. כלומר, רק שליש מקבלים את עמדת רוב המדענים. העמדה הרווחת בימין היא העמדה של מיעוט המדענים: 40% סבורים ש"יש התחממות גלובלית, שלא בטוח מה הסיבה האמיתית שלה".
אולי אלה לא חדשות מדאיגות במיוחד. כאמור, לא מצאנו שיעור גבוה מאוד של ישראלים שסבורים שכדור הארץ אינו מתחמם. את העובדה שקשה להכחיש, רוב גדול של ישראלים מקבלים. יש כעשירית שמכחישים אותה (ועוד 8% שאומרים שהם לא יודעים, שזו לא הכחשה - זו סתם בורות).
אם הן בכל זאת מדאיגות, זה לא בגלל העמדה בעניין ההתחממות, זה בגלל ששוב מסתבר שגם בנושאים שאין להם לכאורה שום קשר ל"שמאל", "מרכז" או "ימין" כפי שהבנו אותם בעבר (מחלוקת כלכלית, מחלוקת מדינית, מחלוקת ערכית), יש פער ניכר בין "שמאל", "מרכז" ו"ימין".
מהיכן נובע הפער? בעיקר מרמת האמון של המשיבים בממסד – במקרה הזה, הממסד המדעי. בסקר שנערך לא מזמן ובחן בין השאר תחומים שבהם הציבור סומך על מומחי האקדמיה, התברר ש"מדעי האקלים והסביבה" אינם תחום שהמומחים מקבלים בו קרדיט גדול בימין.
וזה לא שתומכי ימין כופרים במומחיות של אנשי האקדמיה בכל תחום. הם כן מניחים שהם מבינים לדוגמה בטכנולוגיה. אבל לא אקלים וסביבה. אלה נעשו עניין פוליטי מובהק של מחנות מאופיינים.
על השאלה למה זה כך יש כמובן תשובה. מצד אחד – חלק מפעילי הסביבה הגזימו מאוד בפעלתנות שלהם, ניסו לכפות על החברה מהלכים שהציבור לא מקבל, קשרו את הפעילות הסביבתית שלהם לעוד כל מיני דברים שלא נוגעים לה (גרטה – אנחנו מסתכלים עלייך), ובאופן כללי יצרו רושם קצת קיצוני. מה שנהוג לכנות היום "מטורלל".
מצד שני – יש גם צד שני – היו הרבה מאוד עסקים ומדינות שהחדשות המדעיות המדאיגות לא התאימו לתוכניות הפיתוח הכלכלי שלהם. הם רצו לקדוח, לסלול, לבנות, לטוס, לייצר וכן הלאה. אם הפעילות התעשייתית היא המחממת את הכדור, צריך להאט אותה. אם הכדור מתחמם בלי קשר אליה, אפשר להמשיך לחגוג.
מהדינמיקה הזאת צמחה, באופן די טבעי, חלוקה מחנאית. אל גור והדמוקרטים שרוצים למנוע קטסטרופה (אבל להמשיך לגור בווילות גדולות ולטוס מכנס לכנס במטוסים מפוארים); דונלד טראמפ והרפובליקנים שלא רואים סיבה שלא להפיק עוד חבית נפט (ואם צריך להתכחש לממצאים מדאיגים על השפעות הקידוח, אז מתכחשים).
גביזון: חמש שנים
עוד שנים חלפו והנה, בשישי שעבר, מנינו חמש שנים למותה. בתיקייה שבה שמור הספר הלא גמור מצאתי את הטקסט שמופיע כאן. הוא נכתב כמובן לפני המלחמה, על רקע הרפורמה המשפטית, כאשר שקלנו לרגע – שוב, רק לרגע – לחדש את העבודה על הספר.
מה היא הייתה אומרת? מה הייתה אומרת כאשר היה מתברר לה היקף השינוי שיוזמת קואליציה עם רוב קטן במערכת המשפטית? מה הייתה אומרת על פסקת התגברות ברוב של 61, או של 65, או על מינוי שופטים בוועדה שיש בה רוב לפוליטיקאים? מה הייתה אומרת על הפרטים, מה הייתה אומרת על המכלול, מה הייתה אומרת על היצרים המניעים את המחוקקים, על הכוחניות, על השיח הלעומתי והמתריס, על זעקות השבר והאיומים במרי של המתנגדים, על הרמזים שאם זו הארץ - אין בה טעם?
במידה של חוצפה נאמר: נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הייתה אומרת. בוודאי, לא כל פרט. בוודאי, לא כל הערה על כל סעיף. גביזון הייתה חכמה יותר מרוב מי שעוסקים במה שעסקה גם היא, ומן הסתם הייתה מפתיעה באמירה מקורית או שתיים, משהו שאחרים לא חשבו עליו או לא ידעו לנסח כמוה.
אבל על הסך הכל נדמה שאנחנו יודעים מה הייתה אומרת. קודם כל, שלא כך צריכים להתנהל תהליכים חשובים במדינה חפצת חיים. וגם, שהצדק לא נמצא כולו במחנה אחד או במחנה שני. וגם, שצריך להביא בחשבון שבמערכת מורכבת יהיו מי שלא יקבלו את מבוקשם. וגם, שחלק מזה היה צפוי. עצוב וצפוי.
גביזון מתה מוטרדת. לא תמיד אופטימית, אבל קצרת רוח כהרגלה כלפי ביטויים של ייאוש. היא הייתה מוטרדת מעתידה של הדמוקרטיה בכלל, ומעתידה של ישראל בפרט. המדינה כבר הייתה שרויה במשבר המתמשך של בחירות חוזרות, שגביזון ראתה את תחילתו אך לא את סופו.
"הוא בחר את האנשים שהתאימו בצורה הטובה ביותר מבחינת יכולותיהם לתפקידים המאתגרים, שהיו כרוכים בניהול אומה במשבר עמוק. הוא בחר אנשים שיוכלו לייצג את שני חלקי האומה – הצפון והדרום – ואת המורכבות של היחסים ביניהם. מפני שלמרות שהיה נגד העבדות והיו בממשלו לוחמים עיקשים נגדה – הוא לא היה נגד הדרום ומנהיגיו. והיה חשוב לו מאוד לא להשפיל אותם".
אמירה נצחית. מנהיג טוב בוחר במתאימים ביותר, במוכשרים ביותר, ולא בהכרח בנאמנים לו ביותר. ועוד אחת, שכתבה במפורש: "כשיש מחלוקת, מנהיגות איננה רק ללכת עם הצדק של חצי או חלק בציבור, אלא גם לאפשר ולעודד התייצבות רחבה יותר כדי להתקדם במוסר וגם לשמור אומה שבסך הכל גאה בדרכה".
קריאה רצופה במה שכתבה ואמרה בשנותיה האחרונות מאפשרת לזקק את העקרונות שהיו מנחים אותה גם בעת המשבר הגדול שלנו. גביזון הייתה מבקרת קבועה של בית המשפט ושל הנטייה הישראלית (ולא רק הישראלית) לנסות לפתור בעיות חברתיות בכלים משפטיים.
"כאשר בוחנים שינויים חברתיים במבט היסטורי, נראה כי החיים עצמם חשובים יותר מאשר ניצחונות בבתי המשפט", כתבה. "ההישגים הגדולים בהרחבת חירות וביטול איסורים פליליים היו תוצאה של התרחבות בסובלנות, וזו קדמה לפסיקות בית המשפט ואפשרה אותן".
היא הייתה ביקורתית גם כלפי חברי כנסת שבמקום להתמקד בפתרון בעיות מתמקדים בחקיקה סמלית, הפגנתית, שרק מוסיפה בעיות. על ניסיון לעגן בחקיקה את דמותה של השבת במרחב הציבורי כתבה: "כדאי להפנים: גם שינויים בדמותה של השבת בחברה נעשה בדרך של עבודה רעיונית חינוכית וערכית, ולא בדרך של חקיקה כוחנית. והלקח הזה נכון לנושאים רבים אחרים… להעביר דברים חזרה מחוקים ופסיקות של בתי המשפט למקום הנכון שלהם: בחברה האזרחית ואצל מנהיגות רוחנית וערכית".
כך עשתה כאשר המליצה למחוקקים בכנסת לוותר על חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. קודם המליצה לוותר, ומיד לאחר שהמליצה לוותר הוסיפה גם כמה כללים מנחים למקרה שהמחוקקים בכל זאת יתעקשו.
לא הייתה לה אשליה שהמחוקקים בהכרח יאזינו לה. לא הייתה לה גם טענה שלמחוקקים יש חובה להקשיב לה. זו המלצתי, אמרה להם, ואם אינכם מקבלים אותה, הנה עוד כמה המלצות שאולי בכל זאת תרצו לשקול.
נשער שכך הייתה עושה גם הפעם. הייתה אומרת: מוטב לוותר על מהלך הרפורמה המשפטית המוצע. ואז הייתה אומרת: ואם החלטתם לא לוותר עליו, הנה מה שכדאי לעשות כדי שהמהלך שאתם מתעקשים עליו יהיה קצת יותר מוצלח. למה הייתה ממליצה לוותר? קודם כל משום שהאמינה שצריך להיזהר בחקיקה שיש בה יומרה לשנות מושכלות יסוד של השיטה הנהוגה.
מאותה סיבה שלא הייתה אוהדת גדולה של המהפכה המשפטית המקורית, לא הייתה נעשית אוהדת של מהפכת הנגד. היא העדיפה שופטים שהצטיינו "באיפוק וממלכתיות". היא העדיפה דבקות במסורת קיימת על פני תפניות חדות. "לא צריך להקל ראש בכוחה של המסורת", כתבה על שיטת הסניוריטי במינוי נשיא בית המשפט העליון.
ולא שלא ראתה את חסרונותיה של המסורת הזאת; החסרונות שמניעים את המבקשים לערוך רפורמה לרצות לבטל אותה. "אין אף שיטה אחת בעולם שבה נבחר כך נשיא בית המשפט העליון או נשיא בית המשפט לחוקה. על פניו, נכון היה לאמץ שיטה שתבחר לתפקיד נשיא בית המשפט העליון בישראל את המועמד שמכלול כישוריו המקצועיים, האישיותיים והארגוניים מצביעים על כך שיוכל למלא את התפקיד החשוב בצורה הטובה ביותר".
נו? אז למה לא? כי "ודאות שקטה ויציבה עדיפה על פני סיכוי לשיפור קטן יחסית, בשוליים, של איכויות ביצוע התפקיד". רבים ממי שרוצים לחולל מהפכה במערכת המשפט מכנים את עצמם שמרנים. גביזון חשבה שהם מהפכנים, דווקאים, לפעמים אפילו מסוכנים.
התרעות פיקוד העורף