אין לו את המידע: קטאר לא צריכה את יונתן אוריך כמרגל - היא משתמשת בו ליום אחד גורלי | רון קופמן

1. האלימות המשטרתית תתבטא בהרג מפגין/מפגינה. לא משנה באיזו מחאה: פלג ירושלמי של החניוקים, המחאה בעד החטופים והשבויים, מחאה של הימין שדורש להקריב את החטופים החיים לאלתר, מחאה נגד גיוס של החניוקים, מחאה ביו"ש של ארגוני טרור יהודים מיצהר, נוער הגבעות ועוד שאר ירקות שמגדירים את עצמם נאמני ארץ ישראל המובטחת בידי אלוקים, שמחכים למשיח בן דוביד'ל הג'ינג'י, שיתעורר לחיים. הוא בטח ישתעמם לבד ויתגעגע לבת שבע, אז יחפש לעצמו אישה נשואה בעמך ישרואל.

2. מתנחל, מסתערב מהמיליציות של ארגוני הטרור היהודי ביו"ש, שרצח מפקד ו/או לוחם צה"ל, שהגיע לפנות מאחז בלתי חוקי, אבל קסום, של שליחי אלוקים. אפשרות אחרת היא רצח של קצין/לוחם שיישלחו לזירה שבה היידעלך של הטרור נמצאים בהילולה של שריפת כפרים פלסטיניים.

ובאווירה קודרת זו של לפני הירי ברחובות, צריך לזכור עוד נתון מופרע לחלוטין. האמל"ח שמצוי ביו"ש, בגלוי או בסוד, שווה לפחות לזה של אוגדה. נשקים ארוכים, אינסוף תחמושת, רימוני יד, מקלעים, אמצעי חבלה, אפודים וקסדות. כמובן, כל הנ"ל אינו כולל אקדחים. אלה צעצועים שמיועדים לתעמולה של פיתהמר.

מה שנקרא, בהצלחה לנו. כל יום שחולף מבלי שיירצח כאן יהודי על רקע פוליטי משול לנס. אפילו בפוליטיקה־דרעק הפסיקו  לנוכח המציאות להשתמש בסלוגן המזעזע: א-ח-ד-ו-ת. כי אף אחד לא רוצה להתאחד עם אף אחד. אפילו באופוזיציה־דרעק לא רוצים להתאחד. כל אחד רוצה להיות מנהיג, גם אם אין לו את מי להנהיג והוא פאתט מעורר רחמים בהתנהלותו ובכסילותו, שנשמעות ונראות ברבים.

ובתוך כל זה אקח אתנחתה הלכתית כדי לחגוג לבני הצדיק גיא את בר המצווה בראש חודש אלול. הילד מתרגש מהאירוע, גם אם אינו מודה בכך בכל רגע נתון. איתרע מזלו ומזלי, ואני שוב מאושפז בבית החולים בשבוע האחרון. גיא לוקה בוויסות רגשי.

הוא לא תמיד מחצין, אבל אני מרגיש אותו. קשה לו נורא שאביו מבלה 50 יום מהחודשיים וחצי האחרונים בבית חולים. כשאני לידו, או בסביבתו, כאשר הלו"ז שלי הוא חלק מהשגרה שלו, זה מחזק אצלו את הביטחון. בהיעדרי, הוא מודאג וחרד. אבל אני אהיה באירוע, על אף המגבלות הרפואיות שלי. אני חייב לעמוד לצידו כאשר יקרא את ההפטרה מול הקהל. פשוט להיות שם לצידו, לתת את הביטחון שבנוכחותי. אני משוכנע שזה יסייע לו.

אני מאושפז כי הזיהום שהבאתי איתי מתאילנד לא נכנע להליך הרפואי. אותם שלושה חיידקים הם "אלימים ועמידים", כפי שאומרים הרופאים, והם עדיין כאן בעצמות כף הרגל שלי. אז מתחילים מחדש, כאילו לא עברתי גיהינום מאז שנחתי בארץ ואושפזתי ב־11 ביוני. הדיסקט הזה נמחק - ויש חדש, שהחל בשבת כאשר חזרתי לאשפוז. שוב ניתוח, כיסוי אנטיביוטי לווריד, בשחרור איטי במשך עשר שעות ביממה, בשלושה סבבים. ויש גם טיפולים נוספים.

כשעזבתי כאן ב־27 ביולי, אחרי 40 ימי אשפוז, כל מה שרציתי בחיי באותו רגע היה לא לחזור לכאן, לאיכילוב. נכון שהמשכתי להגיע כל יום לתא לחץ ולביקורות, אבל ידעתי שאני עוזב אחרי שעתיים.

נכשלתי, אני שוב כאן ולזמן ארוך, מבחינתי לא מוגבל. אני בקשר חברי עם רופאים בכירים מאוד, מומחים בעלי שם בתחומם. אני מתייעץ איתם מאז שנפצעתי. לא ביקשתי להשתחרר מהאשפוז הראשון, אבל לא התנגדתי להשתחרר כאשר מצבי היה חצי־קלאץ' במקרה הטוב.

עכשיו שיניתי את אופן החשיבה וההיערכות העתידית: אעזוב כאן רק אחרי סיום כולל של האירוע - כאשר כל המערך שמטפל בי יהיה משוכנע מעל לכל ספק כלשהו שאני בריא, ללא חיידקים, פצע פתוח או כל מגבלה אחרת. כי כמו שקבע אלברט איינשטיין, מהות הטמטום היא לחזור בדיוק על אותה טעות ולצפות לתוצאה אחרת.

בשיחה עם אחד הרופאים שמטפלים בי, הוא אמר לי: "אתה מכיר את הנוהל, אתה עלול להיות כאן בתחילת חגי תשרי". הרגעתי אותו ועניתי: "עזוב אותך מחגי תשרי. אני מכין את עצמי לחנוכה ולראש השנה האזרחית. קחו ת'זמן, אני אעזוב בריא. לא בכאילו". זה לא קל להיות מאושפז, אבל כשאין ברירה, אז אין ברירה.

כשבתי חולים משחררים חולה ל"טיפול בקהילה", הם למעשה גורעים אותו מטיפול ופיקוח יומיומי. כי אין דבר כזה "קהילה". כאשר שוחררתי, קיבלתי מאיכילוב מרשם לקייספט, סוג של אקונומיקה רפואית שמסייעת להטריית פצעים וגדמים.

הסתובבתי בעשרה בתי מרקחת, תשעה מהם של מכבי פארם, בכל מחוז תל אביב-יפו, מיפו בדרום עד רמת השרון בצפון, באמצעות מונית צמודה (איני יכול לנהוג) במשך חמש שעות. לא הייתה להם את התרופה. בכולם אמרו לי: "תזמין, בטח יגיע עוד יומיים־שלושה". זו בדיחה עצובה, כי אני חייב את התרופה שלוש פעמים ביום. זו דוגמה ל"טיפול בקהילה".

אז מחר אני סוגר כאן שבוע ראשון. הסתגלתי מהר יחסית אחרי 19 יום בבית. אני אוכל כאן רק ארוחות בוקר, את השאר מפיקה כיפוש, או שחברים דואגים לי למטעמים. אין לי הרבה זמן פנוי לרדת לעשן, כי אני מחובר למכונות ומחשבים רוב הזמן.

אז בשעה פנויה שיש בין לבין, ואני מגלגל את עצמי לרחבה או למרפסת העישון, אני גם מחדש את קשריי עם קהילת הג'וקים ששולטת באזורים האלה. אני מתרשם שהג'וקים גדלו יפה בתקופת היעדרותי הקצרה. ייתכן שזו קהילת זוחלים חדשה של משהו גדול יותר מג'וק, אבל זה מהיר באותה רמה ומידה.

לטעמי, הוא נמצא עדיין בשלב הגולם בחייו. ייתכן שכאשר יתפתח לזחל, הוא כבר יהיה עבריין מורשע, אבל נכון לעכשיו הוא שיחק אותה. הוא עושה כסף טוב מהסחורה שהוא מציע ויש לה ביקוש, גם ממדינת אויב מובהקת כמו קטאר. לפי פרסום בכאן 11, משו כמו 18 אלף דולר בחודש. את רוב הסכום, להערכתי, הוא קיבל בגלל היותו יועצו של אבי האומה. כי אם לא היה, הוא היה שווה לקטארים 1.8 דולרים אולי.

אוריך לא מחזיק בידע מסוים שבעטיו היה שווה לקטארים כמרגל. הוא פשוט דבוק לאוזן של אבי האומה, ולכן היה שווה להשקיע בו ובשותפיו את הכסף, גם אם לא היה מבצע בדל עבודה בשביל קטאר. מספיק שביום פקודה הוא יעביר לאבי האומה מסר, שקטאר תהיה מבסוטה ממנו. גם אם מחכים ליום הזה שבע שנים.

אני עונה לך שאיני יודע ואני חייב לחפש במאגרי מידע. אתה מציע לי תמיד את צ'ט GPT כי אתה מדור אחר, מתוחכם וחכם הרבה, אבל הרבה יותר ממני. רוב הידע שצברתי בחיי הגיע מקריאה ומלמידה. לבני גילך אין זמן לקרוא וללמוד. אתם רוצים את תקציר העניין.

לפני שבועיים, בשבת, קראת ספר, משהו כמו 40 עמודים. הייתי גאה בך על ההשקעה הנדירה הזו. אתה יודע, בגילך קראתי גם שלושה ספרים ביום. אפילו סבתא סיפרה לך את זה. קריאה זה עונג צרוף, זה גם מרגיע, גם נותן אפשרות להתחבר לדמות, אם זו סיפורת. אבל גם אם זה ספר עיון, או ביוגרפיה על אדם מסוים, חלק ניכר מהספר נשאר לך בראש. מתישהו זה ישמש אותך, בשיחה או בריאיון, וכל המידע יקפוץ לך פתאום כאילו יש לך מסך מחשב מול הפנים.

אני יודע שאתה אוהב קולנוע וסדרות טלוויזיה. אתה יכול לצפות בהן בלי סוף. זה עולם קסום, אני מקווה שתמשיך בזה. יצירה קולנועית או טלוויזיונית היא שפה, חייבים להתמיד וללמוד כמה שרק אפשר.

במקביל, בעולמנו היום, ובטח בעתיד, חייבים ללמוד כמה שיותר שפות. אתה קולט מהר שפות. כשהגעת אל אמא ואליי, לא דיברת, אבל בפחות משנה כבר שלטת בעברית. כך אתה חייב להמשיך באנגלית, וכאשר תשלוט בשפה ברמה מספקת, תבין את הכוח שיש בידע. אם תרצה עזרה מקצועית, אנחנו נספק לך אותה כמובן. הרי ידוע לך שבקשה שלך בשבילי שקולה לפקודה, אני בחיים לא אסרב לך.

אני כן מסרב לקנות משחקי פורטנייט או סקינים ושטויות אחרות. היחידים שמרוויחים מהקנייה הזו אלה החברות שמשווקות את הסחורה הזו לילדים בגילך. בעלי החברות האלה יודעים שאתה ובני גילך עדיין קטינים, ואין ביכולתכם לשלם עבור המשחק. אז הם מפתים אתכם בכל דרך אפשרית כדי שתפעילו לחץ על ההורים. אמא ואני כבר לא נלחצים, שילמנו הון כדי לפתח עמידות בפני הלחצים האלה.

גיאצ'ו, אני מאוד אוהב שאתה מתאמן בספורט, כל ספורט, עם המאמן שלך. כשהייתי בגילך, עסקתי בספורט ארבע שעות כל יום. כדורגל, כדורסל, כדוריד וטניס שולחן, "פינג פונג" בשפתך. לא הצטיינתי בשום מקצוע מאלה שציינתי כאן, אבל עשיתי את המקסימום שיכולתי.

אני עוקב אחריך מרחוק, שומע ממך שאתה אוהב להיות שוער. אולי גם בגלל ששמעת שאני הייתי שוער בעברי. שוער זה אופי, ילד שלי. זורקים לכיוונך את הכדור, או בועטים אותו, ואתה שמח שהוא פוגע בך. גם אני משחק איתך בכדור בבריכה. אני רואה שאתה נלחם על כל כדור, לא מוותר, וכמה אתה שמח שאתה עוצר אותו.

יש לך גם המון כוח פיזי יחסית לילד בן 13. כוח הוא תכונה שחייבים ללמוד לשלוט בה. כוח מעניין אותך גם כהגנה עצמית, אני רואה את זה כשאתה הולך למאמן הקונג־פו שלך. חשוב לך לדעת להגן על עצמך. אם תתמיד, תלמד שהכוח האמיתי הוא בבלימה, למנוע מהיריב לפגוע בך. זה חשוב הרבה יותר מהנוק־אאוט.

בכל מקרה, ספורט הוא דרך חיים שתעזור לך תמיד. רוב מוחלט של העוסקים בספורט הם חובבנים. לא כולם כישרוניים כמו מסי ורונאלדו שאתה אוהב, או דני אבדיה. רק שברי אחוזים מכל הילדים בגילך בעולם מגיעים לדרגה של מקצוענים.

דרגה שזו קריירה בשבילם. השאר נהנים מהדרך עד גיל 18 ומחפשים תחומים אחרים להתמקצע בהם. אבל הניסיון, הידע, ההבנה מה זו קבוצה, הערכים לשאוף למצוינות שלמדו בספורט, משרתים אותם וישרתו אותם בכל יום בהמשך חייהם.

אנחנו חיים בתקופת מלחמה עכשיו. בחייך הקצרים כבר חווית יותר מדי מבצעים ומלחמות כאן. זה מעניין אותך מצד אחד, ומטריד אותך מנגד אם תצטרך להילחם גם. אני מבטיח לך, גם מתחייב, שלוחם אתה לא תהיה, גם לא תומך לחימה. אתה תתרום בדרכך. אני, כאביך, לא אאפשר לך להסתכן בשביל גחמה פוליטית של גועליציית אפסים כזו כמו שיש לנו כיום, או כל אחת אחרת שתשלוט כאן.

גיאצ'ו, אני יודע שאתה מודאג ממצבי הבריאותי עכשיו. אתה מבין את חומרת הפציעה, אתה רואה את אמא חובשת אותי ומזריקה לי, אתה מביט לתוך הפצע הגדול בלי פחד. אני משתדל להסתיר ממך וגם מאמא את הסבל שלי, לא תמיד אני מצליח. ואתה רואה הכל, אתה רגיש באופן יוצא דופן.

אני מרגיש אותך בכל רגע, ואני מבטיח לך שאצא מזה. אני אחלים, אתחזק שוב, ונוכל לשחק בבריכה יחד. אני יודע שאתה שונא שאני מעשן, אני גם אפסיק לעשן, אני מבטיח לך. ההחלמה דורשת זמן. בלתי אפשרי לקצר את הזמן. אבל הכל יהיה בסדר.

לסיום, אני רק רוצה שתהיה מאושר בחייך.  שיהיו לך בכל יום בחיים ביטחון וסיפוק, והלוואי שגם יהיה לך קל יותר. כל יום קצת קל יותר, אפילו טיפטיפונת. זה יגרום לי אושר גדול, וחשוב יותר - גם לך.

אתה, גיאצ'ו, ואחיותיך ירדן ויולי, לני שאתה דוד שלו - אתם הדבר הכי חשוב לי בחיי! וכמו שאני אומר לך בכל יום: חיים שלי אתה!