עד אז, התנהגה המדינה כמו שמדינה יהודית, דמוקרטית והגיונית אמורה להתנהג. היה היגיון בשיגעון. היו סיבות, היו תוצאות, היו אינטרסים לאומיים. ופתאום, הכל השתנה. מדעני העתיד לא יצליח לפענח את התעלומה הזו. גם שימוש בטכנולוגיות הבינה המלאכותית המתקדמות ביותר יעלה חרס.
הם לא יבינו איך יכול להיות שאי שם בשנת 2025 סירבה ישראל לסיים את המלחמה הארוכה בתולדותיה בלי סיבה הגיונית אחת. הם ינסו לנתח את דפוס ההתנהגות על פי כל מה שהיה ידוע על ישראל עד אז - אבל ייכשלו. המלחמה המדוברת, נגד האויב החלש ביותר מבין שלל אויבי ישראל באותו עידן, פשוט התנהגה אחרת. הרי באותו זמן ממש ניטשה מלחמה בין ישראל לאויבת המסוכנת ביותר שלה.
איראן הייתה האויבת היחידה שמהווה סכנה קיומית אמיתית לישראל. ואת המלחמה הזו בחרה ישראל לסיים תוך 12 יום, בלי שאיראן נכנעה, הושמדה או ויתרה על תוכנית הגרעין או תוכנית הטילים הבליסטיים שלה. סתם ככה, ברגע שההנהגה הישראלית הבינה שהשימוש בכוח מיצה את עצמו - זה נגמר. וממש באותם ימים הייתה מלחמה נוספת, נגד אויב מסוכן בהרבה מחמאס, ארגון טרור מדינתי גדול בשם חיזבאללה. וגם שם, זה נמשך מסגרת זמן ברורה, שבועות ספורים, עד שהסתיים. וגם במקרה הזה, חיזבאללה לא הושמד. רוב כוחותיו הקרקעיים נותרו על כנם. הוא הוכה מכה קשה, אבל נותר על רגליו וסכנתו לא חלפה.
מדעני העתיד ינסו לפענח את זה. הם ישתמשו בטכניקות שונות, הם ינסו לבדוק כיוונים אחרים, הם יבדקו אם היה כאן אלמנט פסיכולוגי כלשהו, אם הייתה התערבות של גורם חיצוני, של "כוח עליון", אמונה דתית או מיסטית כלשהי. אבל הם לא יצליחו לנפק לעצמם הסבר סביר כלשהו מדוע דווקא נגד חמאס, האויב החלש ביותר, שנצור בתא שטח מצומצם, נשלט כולו מהאוויר ומהים, התעקשה ישראל להמשיך "עד הטרוריסט האחרון". הם לא יבינו איך יכול להיות שאחרי כמעט שנתיים של לחימה, אחרי שהנחיתה על חמאס את המכה הקשה ביותר שהנחיתה על אויב כלשהו אי־ פעם, ישראל התעקשה להמשיך.
זאת, ועוד: החוקרים בדקו ומצאו שישראל מעולם לא הציבה כמטרת מלחמה את ההשמדה המוחלטת של מי מאויביה. זה מעולם לא קרה. ישראל למדה לחיות כשהיא מוקפת אויבים, והאסטרטגיה שלה הייתה להכות אותם מכות קשות, להרתיע אותם, להעביר את המלחמה לשטחם - והכי חשוב, לסיים את המלחמות בזמן הקצר ביותר האפשרי. והנה, פתאום הכל מתהפך. הכל משתנה. הכל משתבש.
ההכרזה הישראלית על "השמדת חמאס" עמדה בניגוד לכל מה שישראל ידעה על ארגוני טרור, לכל הניסיון המצטבר שלה, ולכל מה שקרה בעולם באותו עידן. הרי גם מעצמות חזקות בהרבה מישראל, קואליציות בינלאומיות עצומות ורבות משתתפים, לא השמידו מעולם ארגון טרור אידיאולוגי או דתי. המחתרות הכורדיות המשיכו להילחם, דאע"ש המשיך, אל־קאעידה המשיכה, האחים המוסלמים המשיכו וכו'.
ישראל היא זו שפיתחה את שיטות הלחימה היעילות ביותר נגד ארגוני טרור, שגם הוכיחו את עצמן במבצעים כמו "חומת מגן". שיטת "מכסחת הדשא", שמגובה במודיעין מדויק, פעילות אינטנסיבית מתמשכת ויכולות צבאיות מדויקות ומרשימות, כולל סיכולים ממוקדים. השיטה הזו הצליחה באותו זמן ממש ביהודה ושומרון. אבל עזה הפכה פתאום לסוג של אקס טריטוריה. עולם אחר לגמרי. בעזה התקבלה החלטה לא רציונלית, לא הגיונית, לא מוסרית ובלתי אפשרית בעליל. החלטה שהפכה את יתרונותיה של ישראל לחסרונות ואת חולשתו של חמאס ליתרון. החלטה שאיימה להטביע את ישראל בביצה טובענית.
מדעני וחוקרי העתיד יעברו על כל הסטנוגרמות והפרוטוקולים. הם יקשיבו אפילו לוויכוחי הפרשנים. הם יתעלמו מאלה שנחשבו אז ל"שופרות" ברורים של השלטון ויתמקדו באלה שהייתה להם דעה עצמאית. הם ישמעו אחד מהם מסביר, במהלך ויכוח טלוויזיוני, את ההבדל בין עזה ללבנון. "זה כי בלבנון יש לנו חמישה מוצבים חודרים!", אמר אותו פרשן.
החוקרים יחשבו שמדובר בסוג הומור שהיה נהוג אז. "מוצבים חודרים?", הם ישאלו את עצמם, מה הסיפור של המוצבים החודרים? הרי להגן על הגבול בין ישראל ללבנון קשה בהרבה מאשר על הגבול בין ישראל לרצועת עזה. הגבול בין ישראל ללבנון ארוך בהרבה. הוא מיוער, הררי, מתפתל, כולל נקיקים וגאיות ואינספור שטחים מתים, והגנה עליו היא מבצע בלתי אפשרי. לא חמישה מוצבים חודרים, גם לא 500 מוצבים, לא יצליחו להגן עליו, כפי שהוכח בימים שבהם שלטה ישראל ב"רצועת הביטחון".
רצועת עזה, לעומת זאת, קלה בהרבה לבידוד והגנה. קו הגבול קצר בהרבה, הוא לא מיוער, לא הררי, שטוח כולו - והכי חשוב, אטום בתווך התת־קרקעי. השטח נשלט כולו על ידי חיל האוויר ואמצעיו השונים, ונשלט גם מהים. בניגוד ללבנון, שהיא מדינה ריבונית גדולה בהרבה מעזה, ברצועה אי אפשר לעשות שום דבר מחוץ לעינו הפקוחה של צה"ל.
מה שיבש את דעתה של המדינה הזו, שהתנהגה עד אז בדפוסי התנהגות הגיונית ובתוך מתחם סבירות מוגדר, שגרם לה להמשיך לאבד חיילים בעזה, להמשיך להזרים מיליארדים לתוך ביצת עזה, לקבל על עצמה אחריות לשני מיליון העזתים הרעבים והמוכים שבה, להמשיך לכרסם בכלכלתה המקרטעת ולהמשיך להידרדר במעמדה הבינלאומי המתמוטט? מה גרם לישראל להשמיד את הערך של עצמה במהירות ובבוטות כאלה, בלי שום סיבה נראית לעין? מה היה הכישוף, או הלחש הסודי, או שיבוש המערכות הטוטאלי, שהפך את ישראל של 2025 למדינה מתאבדת?
אני מניח שפה ושם יימצאו כמה חוקרים מוזרים, כאלה שעובדים מחוץ לקופסה ואוהבים לאתגר את קו המחקר הכללי, שינסו להסביר את מה שקרה שם, בישראל 2025, בצירוף המילים "סמוטריץ' ובן גביר". אף אחד לא ייקח אותם ברצינות. אף אחד לא יאמין ששתי דמויות אזוטריות, שלא לומר תימהוניות, מהשוליים הקיצוניים והסהרוריים של החברה הישראלית, שעד אותם ימים אפילו לא קיבלו דריסת רגל סמלית בתהליכי קבלת ההחלטות, הצליחו לגרור איתם מדינה שלמה.
החוקרים, שלמדו את דפוסי ההתנהגות והמדיניות של נתניהו לאורך השנים, לא יצליחו להפנים שהוא הפך את עורו בבת אחת, עשה פניית פרסה חדה "על המקום", ואימץ את המדיניות שממנה נזהר כל חייו. הם לא יצליחו להבין מה גרם למנהיג הזהיר והפרגמטי הזה להפוך לגרסה הישראלית של מתאבד שיעי. ככה, בבת אחת, ללא אזהרה מוקדמת.
הקיצוניים, ינסו החוקרים להסביר, התעקשו להמשיך את המלחמה בעזה כי הם חלמו על הקמתן מחדש של ההתנחלויות שפונו ממנה שני עשורים קודם לכן. זה עדיין לא יענה על השאלה איך יכול להיות שנתניהו, שתמך באותו פינוי, שיתף עם זה פעולה? מה גם, שהסנטימנט הציבורי באותם ימים הצביע בבירור על תמיכה גורפת של הציבור הישראלי בסיום המלחמה ותחילת שיקום הצבא, החברה, הכלכלה. וכמובן, מעל הכל, בראש ובראשונה, החזרת החטופים.
הנקודה הזו, של עשרות החטופים החיים שהלכו וגוועו בתוך מנהרות חמאס ברצועה, תהיה הקשה ביותר לפיצוח. איך יכול להיות שאותו נתניהו, ששחרר כמעט 14 שנה קודם מעל אלף רוצחי חמאס תמורת חייל אחד, לא מוכן עכשיו לשלם מחיר סביר תמורת עשרות חטופים, חלקם אזרחים, בעודם גוועים מרעב בשבי?
אין שום סכנה של 7 באוקטובר נוסף. לא עכשיו ולא בשנים הקרובות. ישראל למדה את הלקח בדרך הקשה. גם כשהיה במלוא כוחו, חמאס לא סיכן את קיומה של ישראל. "תוכנית ההשמדה" המשולבת היוותה אתגר, אבל היא הוקרסה בכמה מהלכים מזהירים של צה"ל והמוסד. אם צה"ל היה נערך כראוי ואם המודיעין היה מנפק את ההתרעה ואם הדרג המדיני לא היה אוכף את ה"הכלה", גם 7 באוקטובר לא היה מתרחש. אין שום סיכוי שזה יקרה שוב בעתיד הנראה לעין.
לכן, כל מי שמאיים ש"אסור להפסיק כדי למנוע את 7 באוקטובר הבא", פשוט משקר. כדי שיהיה עוד 7 באוקטובר חמאס צריך ליהנות שוב מ־17 שנות שגשוג, מהזרמה של מאות מיליוני דולרים בשנה באדיבות ישראל, מאיפוק צבאי ישראלי ממושך ומעוד אלף ואחד נסיבות וצירופי מקרים. ובכן, זה לא יקרה.
כמעט כל האחראים ל־7 באוקטובר הקודם כבר הכירו באשמתם ושילמו את המחיר. ראשי הצבא והמודיעין פרשו. האחראי העליון, זה שהנחיל את קונספציית הכלת החמאס, סירב לחסל את ראשיו, סירב לפעול נגדו פעולה משמעותית והזרים לו מאות מיליוני דולרים קטאריים, לא קיבל על עצמו אחריות כלשהי וממשיך לגרור אחריו מדינה שלמה לאבדון.
העובדה שאנחנו משלימים עם כל זה, מדהימה. גם את זה לא יוכלו להבין בעתיד. איך עם בריא בנפשו, שוחר חיים בנשמתו ואיתן ברוחו, הסכים להיגרר לאסון בסדר הגודל הזה? איך מי שהוביל אותו לטבח הגדול בתולדותיו מאז השואה, המשיך להוביל אותו גם שנתיים אחרי? ובעיקר, לאן? איך אנחנו מרשים לקומץ הקיצונים ששבו אותנו להתעלם מהעובדה שעשרות מאחינו גוועים ממש ברגע זה ברעב, בלי להרעיש את העולם כולו?
זה לא יכול להיות, הם יגידו לעצמם. הרי ישראל עשתה לעצמה שם של מדינה פרנואידית - וביושר. היא המדינה היחידה בעולם שלא מעט מדינות רואות בקיומה תקלה וקוראות להשמדתה. היא מוקפת אויבים. היא נתונה במצב מלחמה מאז הקמתה. היא ראתה בקטאר, מדינה הנשלטת על ידי האחים המוסלמים, סוג של פטרון ישיר ובכיר לאויביה. קטאר אכן הייתה הפטרון הגדול של חמאס. מימנה אותו, ישירות ובעקיפין, אירחה את ראשיו, הייתה לו משענת, תומכת, מליצת יושר.
והנה, כשמתברר שלפחות שלושה מיועציו הקרובים של ראש הממשלה, תוך כדי מלחמה במכונת הטרור של חמאס, שאותה קטאר מימנה, מועסקים על ידי קטאר ומשתכרים עשרות ומאות אלפי דולרים - הדבר עבר בשקט יחסי. החוקרים לא יתמקדו בצד הפלילי של האירוע. הם ינסו לרדת לעומק ההיבט הציבורי, האתי, הלאומי.
מדינה שמוגדרת כ"תומכת טרור", שמובילה את ההסתה נגד ישראל בעולם כולו, שמשקיעה סכומי עתק בבניית מכונת המלחמה של חמאס, שראשי חמאס מוצאים מקלט בשטחה ומתגוררים דרך קבע בארמונותיה, משלמת עשרות אלפי דולרים ליועציו הקרובים ביותר של ראש הממשלה, בזמן מלחמה. אנשים החשופים לסודות הרגישים ביותר של מערכת הביטחון, מקבלים תשלומים קבועים מקטאר, תוך כדי מלחמה בארגון שנתמך במשך שנים על ידי קטאר, המשתייך לאותו זרם אידיאולוגי קיצוני שאליו מסונפת קטאר ("האחים מוסלמים"), והדבר מתקבל בציבור הישראלי כמעט כמובן מאליו.
ראש הממשלה, כהרגלו, לא ידע דבר. לא אמרו לו, לא הזהירו אותו, לא משכו בדש מעילו. בדיעבד, טען ש"אין בכך שום פסול". אבל כשהתברר לו שאחד מיועציו רצה לייעץ במקביל גם לחברת בזק, הוא יצא מדעתו ומגדרו והשתולל ממש, מעל דוכן העדים במשפטו, כדי להגדיר את החוצפה שבמעשה כזה.
גם כשהתברר שאותם יועצים כלל לא עברו סיווג ביטחוני כנדרש על ידי השב"כ, ועדיין הועסקו ב"קודש הקודשים" הביטחוני של ישראל, זה עבר בשקט. וגם כשהתברר שבמהלך המלחמה, בעודם משתכרים מהכיס הקטארי, הם הובילו "מבצעי השפעה" לטובת קטאר ונגד מצרים, שעימה יש לישראל חוזה שלום, השקט נשמר.
באותן שנים, שבהן פרצה המלחמה הגדולה, צה"ל איבד עשרות אלפי לוחמים. אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים שנגרעו מהסד"כ, מספרים עצומים של פוסט־טראומטיים. לראשונה אי־פעם נדמה היה שהצבא קטן על האתגרים הביטחוניים של המדינה. צה"ל נזקק באופן דחוף לכ־12 אלף חיילים נוספים, רבים מתוכם לוחמים.
המקום היחיד שממנו יכולים היו לבוא הלוחמים הללו היה עתודות כוח האדם בקרב החרדים - האוכלוסייה היחידה בישראל שנהנתה מפטור גורף משירות צבאי (את ערביי ישראל צה"ל לא מגייס מטעמים מובנים). הדמוגרפיה החרדית התעלמה מהמגמה העולמית הברורה והמשיכה להתקדם במרץ. בתוך זמן קצר אמורים היו החרדים להפוך לכשליש מאזרחי ישראל. העובדה הזו איימה לא רק על הביטחון, אלא גם על הכלכלה.
בנוסף לעובדה שאינם מתגייסים לצה"ל, אורח החיים החרדי מנע מהגברים החרדים השתתפות משמעותית בשוק העבודה. ההשכלה הכללית בקרבם שאפה לאפס. ידיעת האנגלית, מתמטיקה, מדעים וכו' הייתה מוקצית מחמת מיאוס. גם אלה מקרב החרדים שעבדו, עשו זאת במקצועות ירודים, מעוטי הכנסה. הכלכלה הישראלית, הנשענת על הייטק, טכנולוגיה והשכלה, הצליחה להתמודד עם האתגר הזה כל עוד הוא היה מגודר מספרית. אלא שהזמן חלף, מספר החרדים היחסי הלך וגדל, והנטל על הביטחון והכלכלה הפך לבלתי נסבל.
באותה שנה (2025) נמדד לראשונה רוב ברור לתלמידי החינוך החרדי על פני כל הזרמים האחרים בירושלים. בירת ישראל הקדימה בכעשור או שניים את שאר המדינה מבחינת ההתפתחות הדמוגרפית, והנתונים היו ברורים ובוהקים ככתובת אדומה על הקיר: ירושלים הייתה עיר פושטת רגל, שנזקקת לתמיכת משלם המיסים הישראלי במיליארדים מדי שנה.
ועל אף כל האמור כאן, והמצב הביטחוני, והאובדן העצום של לוחמים וחיילים, ממשלת ישראל לא הפנימה את המצב ולא נקטה צעדים כלשהם לשינויו. להפך: הקואליציה השלטת בישראל המשיכה ביד אחת לקדם את המשך המלחמה בעזה בכל הכוח, וביד השנייה להנציח את ההשתמטות החרדית מגיוס ואת ההטבות המפליגות לחרדים בחינוך ובכלכלה.
איך יכול להיות, ישאלו המדענים את עצמם, שהמדינה שהמציאה את הדיסק און קי, את הווייז, את מובילאיי, הובילה את טכנולוגיית הרחפנים, הייתה הראשונה שמסוגלת ליירט רקטות במעופן, סיפקה לעולם אינספור חידושים והמצאות טכנולוגיות והובילה במספר פרסי הנובל לנפש, אותה מדינה לא הצליחה לנהל תחבורה ציבורית ראויה לשמה או שירות ציבורי משמעותי כלשהו?
המחקר יתמקד בכמה נקודות שיא, אחת מהם אירעה בסוף קיץ 2025: רכבת משא ישראלית, שלא הוטענה כראוי, פגעה בתשתית חשמול אסטרטגית של הרכבת וגרמה נזק כבד. למקום חשו כל המנהלים והאחראים והסמנכ"לים הרלוונטיים, הפכו ודשו ובדקו ודיברו וצפו וניתחו - ובסוף אישרו לרכבת להמשיך במסלולה, וכעבור זמן קצר היא פגעה שוב בתשתית החשמל, כי בעיית המטען שלא הוטען כהלכה וחרג לגובה פשוט לא נפתרה.
כל זה גרם לקריסה אסטרטגית של מערך הרכבת הבעייתי והמיושן מלכתחילה של המדינה, והצטרף לזה שמחאת החרדים הקיצוניים הביאה לחסימתם של לא מעט צירי תנועה מרכזיים, ולזה שעבודות תשתית שתוכננו ברכבת לתחילת ספטמבר הוקדמו לאותו שבוע בדיוק, כדי לייצר כאוס תחבורתי חסר תקדים.
במדינות אחרות, אירועים מהסוג הזה הוציאו המונים למחאות, עוררו מהומות, הביאו לפיטוריהם של כל הבכירים והשרים הרלוונטיים, ולפעמים אף לנפילת ממשלות. אלא שבישראל השרה הרלוונטית ניצלה את המהומה כדי לצאת לנסיעה ממושכת נוספת (בת כשבועיים) לחו"ל. המחאה לא עוררה בה שום חרטה. ראש הממשלה לא העיר לה אף הערה. העובדה שבזמן כהונתה הגיע מספר ההרוגים מתאונות דרכים לשיא נדיר, ונמצא במגמת עלייה דרמטית קבועה, גם היא לא שינתה דבר. הכלבים נבחו, הרכבת נתקעה, הכבישים נחסמו, אבל השרה טסה לחו"ל. והציבור המשיך לחיות את חייו כרגיל.
אני מקווה שיהיה שם, בקרב חוקרי העתיד, מי שיבין את האירוע. מי שיסביר להם את הבלתי ניתן להסברה: השירות הציבורי, שדירת הניהול הממלכתית, גופי הניהול הגדולים, וכל הרכיבים הללו שאמורים לייצר מדינה מתוקנת, הלכו באותן שנים ונרקבו. אם הם יבדקו, הם יגלו שמנכ"ל משרד התחבורה, שאחראי לכל זה, היה איש אמונה של אותה שרה, שמעולם לא עסק בנושאי תחבורה או בניהול תקציבים גדולים ו/או מספר משמעותי של אנשים. את שמו עשה בארגון "הליכודיאדה", מעין התוועדות מפלגתית שנתית שבה נועדו העסקנים ופרכסו אלה את אלה, תוך בליסת נקניקיות ושאר מטעמים.
ואם הם יצליחו לעלות על זהותו של מי שתפקד חלק מהזמן ההוא כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, אדם שהותיר אחריו רק אדמה חרוכה, ביצועים עלובים, הסתבכויות מביכות במקרה הטוב ושערורייתיות במקרה הרע, הם יבינו את העיקרון הבסיסי: בישראל של שנת 2025 המדד היחיד לקרבתך לצלחת ולקבלת ההחלטות האסטרטגיות היא מידת נאמנותך למשפחת המלוכה מצד אחד, או היקף הסודות על אודות אותה משפחה שאצרת בתוכך מצד שני.
כל השאר, עלה בעשן השמיימה. "נבחרת הדירקטורים", שתפקידה היה לוודא שלתפקידי ניהול מגיעים רק אנשי מקצוע מתאימים, הלכה ונשחקה. משרדים ממשלתיים שלמים, אגפים ומוסדות חשובים הפכו למרבצי ג'ובים עבור עסקני מפלגת השלטון. כמה שנים קודם עוד הצליח מישהו, בתקופת הממשלה הקודמת, "להציל" את הדואר הממלכתי מגורל דומה. הוא עשה את זה ממש על הקשקש, ברגעים האחרונים של ממשלת השינוי.
אז באותן השנים, שבהן התרסק מעמדה של ישראל בעולם והיא הפכה למדינה מצורעת, שנואה גם על ידי אוהביה עד לא מכבר, ההסברה הישראלית הייתה כלא הייתה. טבעה בים גדול של הסתה שכנגד, כמעט בלי לתת פייט משמעותי. בלי מדיניות סדורה, בלי שימוש ביתרונות יחסיים, בלי נוכחות מספקת בזירות המאבק השונות. בחסות כל זה, איבדה ישראל את שאריות מעמדה הבינלאומי והחלה לסבול מחרמות, סנקציות והרחקות למיניהן מפורומים שונים, חלקם בעלי חשיבות אסטרטגית. לאן נעלמה ההסברה שלהם, ישאלו החוקרים את עצמם.
אז אני מתנדב כאן לענות להם, בתקווה שמישהו יאתר את הטקסט הזה בעתיד: בישראל יש מערך הסברה לאומי, שהוקם בהחלטת ממשלה חשובה ונכונה. המערך אמור לנסח את המסרים של ישראל, את האסטרטגיה, את המדיניות, ולטוות את הקווים המנחים. אלה אמורים להיות "פקודת יום" שלפיה יתיישרו כל גופי ההסברה: משרד החוץ, דובר צה"ל והמערך עצמו.
בזירה מורכבת ורבת חזיתות כמו זירת ההסברה, היעדרה של מדיניות ושל שדירת ניהול פשוט מטרפדת את העסק כולו. היעדר בניין כוח, שכירת האנשים הנכונים, הטכנולוגיות המתאימות, סקירת הזירות השונות והתאמת הכלים הייעודיים לטיפול בהן, כל הדברים הללו פשוט נותרו חסרי מענה. כל זה פרי הבאושים של ממשלת נתניהו, שלא מתעניינת בשום דבר שאינו ההישרדות הפוליטית שלה וההטבות הכלכליות למגזריה. מערך ההסברה הלאומי עובד. האנשים קמים בבוקר, מנסחים את המסרים, מנסים להטביע חותם, אבל זה כמו לנסות לייבש את הים בכפית. כשאין מעטפת ניהולית, יעדים אסטרטגיים, תקציב מתאים ומטרות מוגדרות - אז אין גם הסברה.
נכון להיום, ההסברה הישראלית עתירת מסרים טקטיים, אבל נעדרת מסר אסטרטגי. אין הפרדה של קהלי היעד זה מזה, של הזירות השונות. אין הגדרה מדויקת של מטרות המלחמה. של האנד גיים. אין בדיקה של האפקטיביות. אין תקצוב מתאים. כדי לרפד את דרכו של גדעון סער חזרה לחיק נתניהו, הוכרז על תקציב עתק שיעבור למשרד החוץ לנושא ההסברה. אף אחד לא יודע להסביר לאן בדיוק הגיע הכסף ומה עושים איתו. וככה בדיוק זה נראה.
התרעות פיקוד העורף