שר משפטים שמסרב ללחוץ את ידו של נשיא בית המשפט העליון בטקס כניסת הנשיא לתפקיד; ממשלה המצהירה כי לא תשתף פעולה עם נשיא העליון; שרים שלא רק מותחים ביקורת על החלטות בית המשפט, אלא אף מערערים על עצם הלגיטימיות של החלטותיו, בניגוד קוטבי לערכיה של ישראל כמדינת חוק יהודית ודמוקרטית – ערכים שעליהם עלינו לשמור ככל שנוכל כי בנפשנו הדבר.
אם לא שומרים על עיקרון זה, התוצאה ברורה: הממשלה תשאף לקדם את המועמד הקרוב ביותר להשקפת עולמה. שופטים יישאו עיניהם, במהלך כהונתם, אל הממשלה ויעדיה כדי לשפר את סיכוייהם להיבחר, והמערכת המשפטית תאבד הרבה מהאמון שיש כלפיה.
בכנס לשכת עורכי הדין באילת, בחודש מאי, ביקר כבוד השופט אלרון את מה שבעיניו מהווה כוחנות של בית המשפט העליון, ודיבר על הצורך במתינות ופשרה. קצת התקשיתי להבין אותו. אין מדובר בסכסוך בין שני צדדים למשפט אזרחי. מדובר בשמירה על זכויות היסוד של היחיד ובשמירה על ערכי המדינה הבסיסיים, כפי שעוצבו במגילת העצמאות ובחוקי היסוד של זכויות היחיד. בנושאים אלה מחויב בית המשפט העליון בהכרעות, ולא בפשרות.
אכן, הממשלה נבחרה על בסיס קואליציה המשקפת את רצון העם בבחירות, אבל העם לא העניק לממשלה כוח בלתי מוגבל. הוא לא העניק למחוקק את הכוח לפגוע בזכויות היסוד שלו, והוא לא העניק לכנסת את הכוח לפגוע בעקרונות היסוד של מדינת ישראל כפי שעוצבו במגילת העצמאות.
יש רק מערכת אחת שאמורה לשמור על כל אלה, גם מפני הממשלה וגם מפני המחוקק, והיא מערכת המשפט. הופתעתי במיוחד מביקורתו של השופט אלרון על החלטת בית המשפט העליון שפסלה את חוק היסוד שנועד לבטל את כוחו של בג"ץ לבחון את החלטות הממשלה לאור מבחן הסבירות.
יותר מכל אדם אחר, על שופטי בית המשפט העליון לשמור על המוסד שבו הם חברים. במציאות המטורפת שאליה מובילה אותנו הנהגת המדינה זהו צו ההיסטוריה. אין צורך להסביר מה יקרה לשיטה הדמוקרטית שלנו אם בית המשפט העליון יאבד מהלגיטימיות שלו, מטרה שאליה שואפת כיום ממשלת ישראל. אם חלילה יאמצו שופטי בית המשפט העליון צורת התנהגות של פוליטיקאים, המאבק אבוד.
התרעות פיקוד העורף