הביטחון הלאומי של בעלות הברית של ארצות הברית באירופה ובמזרח הרחוק תלוי במידה רבה בבסיסי צבא אמריקאיים המחייבים תקציב שנתי של כ־50 מיליארד דולר ופעילות של חיילים אמריקאים רבים.
אירופה היא זירה לבסיסי צבא של ארצות הברית, אבל ישראל היא זירה לבסיסי מחקר ופיתוח של ענקיות טכנולוגיה מארצות הברית, הממנפים את כוח המוח הישראלי כדי לשמור על היתרון הטכנולוגי הגלובלי של ארצות הברית תוך הגדלת הייצוא והרחבת התעסוקה שלה.
בניגוד לבעלות הברית האירופיות, ששיתוף הפעולה האסטרטגי שלהן עם ארצות הברית תלוי באידיאולוגיה (שמאל/ימין) של הממשלה ובדעת הקהל הפנימית – רוב מוחלט של הציבור והממסד הפוליטי בישראל הוא פרו־אמריקאי ללא תנאי, בלי קשר לזהות הפוליטית של הממשלה בישראל או הממשל בארצות הברית.
ממשלות אירופיות של מרכז־ימין נוטות להדגיש אינטרסים לאומיים, ונוטות לתמוך במדיניות ארצות הברית. ממשלות שמאל נוטות להדגיש מכנה משותף עם האיחוד האירופי, האו”ם וארגונים בינלאומיים, ומפגינות ספקנות כלפי יוזמות צבאיות אמריקאיות.
בניגוד לבעלות ברית אחרות של ארצות הברית, ישראל מניבה תשואה שנתית של מאות אחוזים על ההשקעה האמריקאית השנתית של 3.8 מיליארד דולר בישראל, השקעה הנתפסת בטעות כ”סיוע חוץ”.
ישראל מתפקדת כמעבדה בתנאי קרב. היא חוסכת לתעשיות הביטחון של ארצות הברית שנים רבות של מחקר ופיתוח, המסתכמות במיליארדי דולרים, תורמת להגדלת הייצוא ולהרחבת התעסוקה בארצות הברית, ומשדרגת את תורות הלחימה האמריקאיות. ד