קשה לכתוב על גברים יפי תואר, שהם גם חביבים, נעימים ומשפריצי כריזמה, שעתידם הוא בערך כל מה שהיו רוצים. אבל ג'ון קנדי הבן היה אחד ממתי המעט הללו; מהצילום הראשון שלו בגיל שנתיים מתחת לשולחן של אביו הנשיא במשרד הסגלגל, דרך הצדעתו לארון אביו המת ועד צילומי הפין־אפ שלו, ללא חולצה, על גלגיליות או זורק פריסבי בסנטרל פארק.
גם בסדרה ב־CNN הוא היה אחד הגברים הנדירים האלה שאינך יכול להסיר מהם את עיניך. מהבלורית הסבוכה שגברים מקנאים בה בכל גיל, דרך החיוך הקטן הכובש ועד משא השושלת, שכללה נשיא אחד, שני כמעט נשיאים ואם שגידלה אותו בחירוף נפש ומתוך תחושה מבוססת שהוא יהיה תמיד מטרה לכדורי מתנקש. ג'ון קנדי הבן הוא הדרך שאמריקה לא זכתה להזדמנות לעלות עליה.
גורלם של הגברים לבית קנדי שהם עולים בסערה השמיימה או נופלים כציפור שמוטת כנפיים לים ונעלמים מחיינו, רובם לפני שהייתה להם הזדמנות לעשות טוב. 26 שנה חלפו מאז תאונת המטוס שבה נספה קנדי הבן ב־1999. זה מה שעושים בני שושלת קנדי בהמוניהם: מתים.
הפספוס הגדול
אם מחטטים מגלים שקנדי הבן, כנראה זמן קצר אחרי מותו, היה מוצא את דרכו לפוליטיקה. לא בהתלהבות. לא בשמחה גדולה. אבל מתוך תחושת אחריות והכרה בגורל. הוא עשה את הצעדים הראשונים למשרד הסגלגל בבית הלבן.
חודשים ספורים לפני מותו, באביב 1999, פנתה אליו המפלגה הדמוקרטית והאיצה בו להתמודד על מושבו המתפנה בסנאט של דניאל פטריק מוינהאן. המפלגה התחייבה לספק לקנדי את המימון, את התשתית הפוליטית והאסטרטגית, לוגיסטיקה ופעילים. כל מה שהיה עליו לעשות היה לומר כן. האם היה יכול להיבחר לסנאט בעיתוי המדובר? לאף אחד לא היה צל של ספק.
ב־2014 טענה מקורבת לאובמה בשם רוזמרי טרנזיו כי אלמלא נהרג היורש האחרון לקמלוט בתאונת מטוס, לא היה נבחר ברק אובמה לנשיא כעשור לאחר מכן. “מישהו שאל אותי: אילו ג'ון היה חי, האם אובמה היה נבחר לנשיא? ועניתי שלא", אמרה טרנזיו. “ג'ון היה נכנס לפוליטיקה בשלב זה. פנו אליו להתמודד לסנאט לפני שפנו להילרי קלינטון".
מה שחשה אמריקה עם מותו של קנדי, היו אובדן ושכול. מה שמרגישים כאשר המת אינו רק צעיר מבוזבז אלא גם נצר מבטיח לשושלת ששבתה את הדמיון האמריקאי במשך עשורים רבים. הוא היה הגרסה האמריקאית לנסיכה דיאנה; שניהם מתו בתאונה, חיו מוקפים בנחילי פפראצי וחיפשו אהבה, לא תמיד במקומות הנכונים.
הנהייה האמריקאית אחרי דם כחול אינה חדשה; היא נתנה לאמריקה את ג'ון קווינסי אדמס ואת פרנקלין דילאנו רוזוולט. ג'ון קנדי הבן עשה שימוש מאופק ומושכל בהילה המיסטית של שמו וייחוסו. השימוש המאופק הוא שהפך את ההבטחה לכה נכספת ואת מותו לכה מוחשי, מוזר וצרוב בתודעה הלאומית כפי שהיה. כל עוד קנדי הבן היה בחיים, ידעה אמריקה שהאופציה קיימת וממתינה למימוש.
ישבתי מול הטלוויזיה אחרי שקנדי נעלם. החיפושים הקדחתניים אחרי שרידי מטוסו סירבו לדלג על הרמז הקטן ביותר ועל האפשרות הרחוקה ביותר, ושיברון לב טוטלי נגרם כאשר המזוודה הראשונה נסחפה אל החוף. קנדי היה הבטחה לשובה של גאווה במציאות חיוורת וחסרה של מוסדות שלטון סדוקים. חייו ייצגו את האופציה לתיקון טעות ולהשיב עטרה ליושנה באמצעות המלכתו של הבן היכן שנרצח אביו. לא היה ספקכלל שמתישהו במהלך חייו היה קנדי מסתגל לרעיון של המשימה שהמתינה לו בכל כובד שליחותה.
בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב־1988 ביקש הסנאטור טד קנדי מאחיינו שיציג אותו בפתח הוועידה. קנדי יכול היה להשיב בשלילה, אבל ליבו לא היה גס בפנייה. שעה ארוכה לפני שעלה לנאום לפני באי הוועידה, הסתובב נרגש ועצבני מאחורי הקלעים ושינן את עיקרי נאומו. שום דבר - שנים רבות בעין הציבורית והפרסום והחשיפה שהיו מנת חלקו - לא הכין אותו לשאגה שעלתה מהאולם. זאת הייתה טבילת האש שלו, והיא עברה בהצלחה גדולה.
היעוד הגלוי
צילומו של קנדי הצעיר, חשוף חזה ושרירי, קישט בשנות ה־80 בקביעות את העיתונים בניו יורק. מדורי הרכילות קשרו אותו רומנטית עם שורה ארוכה של נשים: ברוק שילדס, דאריל האנה, מולי רינגוולד והנסיכה סטפני ממונקו. קנדי לא טרח לאשר או להכחיש את השמועות. חבריו התנדבו בשמו.
רוב הזמן בחר קנדי בחיים נורמליים; דיווש באופניו במנהטן כל הדרך מדירתו בצפון העיר למשרד התובע שם עבד זמן קצר, מרחק 90 בלוקים. השתובב עם ידידים בסנטרל פארק. בילה במועדוני לילה אופנתיים. מי שהכירו אותו העידו כי בחר לא להזכיר את אביו כלל ונצמד לקוד נוקשה של חיים נטולי הילה.
חבריו זיהו אצלו אישיות פשוטה, קשוחה וסבלנית עם חוש הומור, פרוע לעיתים, חיבה למעשי קונדס וכמיהה לפשט את חייו ולא לסבכם. כאשר במסיבה בקולג' השמיע מישהו את “סימפתיה לשטן" של הרולינג סטונס ובו המילים “צעקתי: מי הרג את הקנדים? אחרי הכל אלה היו אתה ואני", עזב קנדי את החדר.
השכלתו הייתה סבירה, אך לא מזהרת. את התואר הראשון בהיסטוריה עשה בבראון. אחר כך הלך ללמוד משפטים אבל לא היה העיפרון המחודד ביותר בקלמר. הוא נכשל פעמיים בבחינות ההסמכה עד שעבר. בחורות ישנו ליד דלתו במעונות הסטודנטים. הכתמים השחורים בעברו של קנדי נחשפו למפרע.
הוא היה חייב לעיריית ניו יורק 2,300 דולר בדוחות חניה, והוא שילם את חובו. השמועות על מצבה של הדירה שאותה חלק עם חבר ברחוב 86 מערב במנהטן היו כנראה נכונות, אבל הנזק לא היה גדול יותר ממה שהמיטו לד זפלין על חדרי מלון. השטיח היה שרוף. החורים בקירות היו עמוקים והרהיטים שבורים. כאשר הסתיים חוזה השכירות, התבקש קנדי לפנות את הדירה.
ה"נשיונל אנקוויירר" הצליח לתעד את קנדי שיכור פעם אחת בלבד. כאשר אחותו והוא חגגו במשותף את יום ההולדת שלהם - היא הייתה בת 21 והוא בן 18 - וקנדי שתה יותר מדי. צלם הצהובון הנציח אותו ישן על המדרכה מחוץ למועדון שבו חגגו.
ניסה לשנות מבפנים
אבהותו של קנדי על “ג'ורג'" הפכה אותו לחלק מהמדיה והטילה אותו אל לב המאפליה. הסתבר שהביישנות הטבעית שלו לא הייתה הרמטית. הוא נהנה לחשוף את קלידי שיניו הלבנות בחיוך שגרם לנשים לדום לב. במקום להצטנע בתוך המגזין, לקח קנדי על עצמו את ריאיון החודש, שם טרח לפרסם תצלום שלו עם המרואיין.
סינדי קרופורד הייתה על השער הראשון מחופשת לג'ורג' וושינגטון. הריסון פורד גילם את לינקולן. דרו ברימור הייתה מרילין מונרו ששרה “יום הולדת שמח" לנשיא קנדי. הגיליון איתה התפרסם ביום הולדתו ה־50 של ביל קלינטון. היה ברור שקנדי לא לוקח פוליטיקה ברצינות. “ג'ורג'" היה שעטנז חביב של “וניטי פייר" ו"ניו ריפבליק"; היפה והחיה.
ל"ג'ורג'" הייתה עדנה יפה אך קצרה. קנדי נשאב לעסקי המו"לות והבין שהחמאה המרוחה על הפרוסה צריכה להיות צהובה. הוא נכשל ב־1998, כאשר על רקע פרשת מוניקה לוינסקי הוא פרסם כתבה גדולה על הספר “Primary Colors", רומן מפתח על הקמפיין של קלינטון ב־1992. “ג'ורג'" מעד כאשר כינה את קלינטון “הצ'יף השרמנטי". בניסיון לתקן מעד קנדי שוב כאשר פרסם כתבה על עברה של לוינסקי בלוויית צילום שלה נוגסת בנקניקייה.
כמו"ל ועורך התקשה קנדי להתעלם מ""JFK, סרטו השערורייתי של אוליבר סטון על תיאוריות הקשר בדבר רצח אביו. סטון וסרטו היו גדולים ומדוברים מכדי להתעלם מהם. כך הגיעו קנדי ושותפו מייקל ברמן ללוס אנג'לס, לפגישה עם סטון כדי לדבר על הסרט. השניים הסכימו כי אם השיחה תהפוך מעיקה מדי על קנדי, הוא ימצא תירוץ לקום וללכת לשירותים. הפגישה לא הייתה נעימה.
בעת המנה העיקרית, שאל סטון לדעתו של קנדי על תיאוריית המתנקש הנוסף. סטון חזר על התיאוריה שלו שלי הרווי אוסוולד לא יכול היה לירות בקנדי לבדו. קנדי סיים את הפגישה. במהלך הטיסה הביתה התנצל קנדי בפני חברו על התנהגותו הלא מקצועית: “לא יכולתי לשבת מול האיש הזה שעתיים. פשוט לא יכולתי".
ההבטחה שהתרסקה
קנדי היה טייס טירון לא מיומן, שהטיס “פייפר סרטוגה", מטוס קטן ומסובך יחסית להפעלה שקנה חודשים ספורים קודם לכן. באותו יום שישי הייתה הראות מוגבלת עם אובך כבד. טייסים מנוסים מקנדי בחרו לא לטוס. קנדי המריא ללא תקלה ב־8:30 בבוקר מפייפרפילד, ניו ג'רזי. הוא תכנן להוריד את גיסתו בדרך ולהמשיך עם אשתו למתחם המשפחתי. הם נעלמו מהרדאר, והקשר עמם נותק.
התרעות פיקוד העורף