הבחור היה ג'נטלמן, הוא הזיז את הכיסא כדי שאתיישב. "אתה צריך להזיז אותו עד הכביש", צחקתי על עצמי, והוא חייך במבוכה. כשהתיישבנו, ניגש אלינו מלצר, לבוש בהידור לא ישראלי, הדליק לנו את הנר באמצע השולחן, חילק תפריטים ומזג לנו מים לכוסות. לא על הדייט אני רוצה לכתוב לכם, כי הוא היה די משמים. אלא על ההתגלות שקרתה לי שם.
הבחור ההוא, נווה, בן למשפחה מפוארת, כמה דורות בארץ ישראל, ושהצד השמאלי של המפה הוא האהוב עליהם, החליט שהוא בוחר לנו את המנות. עד אותו הרגע חשבתי שהוא חנון, אז זרמתי עם האסרטיביות שלו ואפילו אהבתי אותה. אבל כשהתקרב אליי ולחש "זה בסדר שאני בוחר, נכון?", שוב התבאסתי. בהתחלה הגיע יין בתוך שמפניירה, המלצר מזג לנו לכוסות ונתן לי לטעום, לא הבנתי מה אני אמורה להרגיש, אז הנהנתי לאישור. אחר כך הגיעו המנות.
על אף תמימותי, ידעתי להחזיק טוב את גופי ואת הבעות פניי, והחלטתי שאני לא מגלה לו שבפגוש המזלג את העוף המוקרם, אני כבר עוברת על חצי מערכיו של אבי, ובפגוש העוף את לשוני, יתווספו חצאי ערכיה של אמי, ובכך בעטתי באמונה שעליה חונכתי. אבל אם לא נלך אל הפאתוס, אגלה שזו הייתה אחת המנות הטעימות שאכלתי. השמיים לא נפתחו, אף ברק לא הבריק, וגם הבורא לא דיבר אליי בקול בס ואיים שיגדע לי את השושלת. וגם אם היה מאיים, היא גם ככה לא כזו מפוארת, מי היה מרגיש.
הדרך לפירות הים, הבייקון, הצ'יזבורגר ויינות הנסך הייתה קצרה וטעימה. אבל לא ארחיב עליה, כי זו דרכי, מדי פעם אני בזה לה ומפסיקה, ולפעמים שבה אליה. עד שאמצא את המדויק לי. אבל שלי היא ולא של אף אחד אחר. ואף שטסתי למסעדות במיוחד כדי לאכול את הדברים האלו, ואף שפעם תפסה אמי משהו לא כשר במקרר שלי, זרקה אותו לזבל ונשבעה שאם עוד פעם אחת היא תמצא דבר כזה, רגלה לא תדרוך בבית שלי, ואף ששבתי לאכול את זה, עדיין הרגשתי סלידה, שלא לומר שנאה, כלפי כל אלו שתוקעים אצבע בעין.
האנשים שמעלים ערב כיפור פוסטים לרשתות החברתיות שבהם הם מתפארים בבייקון המטוגן על הגז שלהם או בזים וצוחקים על אלו שלא מדליקים חשמל ולא יכולים לקרוא את מה שהם כותבים. בהפגנה ההיא, על התפילה בתל אביב, ביום כיפור של לפני שבעה באוקטובר, הייתי בצד של המתפללים. הם לא פגעו באף אדם, ואלו שנדחפו להם לתפילה וניסו להרוס אותה, הם תתי-אדם מבחינתי.
גם את נשות הכותל אף פעם לא חיבבתי במיוחד, ואודה ולא אבוש, הנשים העומדות מול החרדים ומרימות את חולצתן כדי לחשוף את שדיהן בפניהם, גם מזעזעות אותי ומעלות בי קבס. זו כבר שנאה תהומית ליהדות, אין פה שום אידיאולוגיה או פמיניזם.
ובכל זאת, בשבוע שעבר מצאתי עצמי על כביש 6, צורחת ומקללת שלושה נערים חרדים, שבזמן שחברים שלהם שורפים צמיגים וחוסמים את התנועה, הם חילקו עלונים למכוניות שעמדו בפקק נצחי, ובעלונים, באותיות קידוש לבנה, נכתב "נמות ולא נתגייס", ולמטה כל מיני דברים ביידיש שגם ה-GPT לא הבין.
זה היה עוד יום בחופש הגדול שבו לקחתי את בתי לאטרקציה, הפעם היינו במרינה הרצליה, בתערוכת חיות ג'ונגל. אחר כך לקחתי אותה לאכול בנאמוס, שבה רול סושי עולה 120 שקל (התקדמתי מאז המסעדה ההיא, וכל שאר המסעדות היו עמוסות), וקניתי לה צעצוע קטן מהקניון הכמעט נטוש שם במרינה. ב-16:00 נכנסנו לאוטו, ווייז הראה 46 דקות עד חריש, נסבל. אבל אחרי עשר דקות נסיעה הוא העלה את זה לשעה וחצי, ואחר כך לשעתיים, ולשעתיים וחצי.
ברדיו דיווחו שהמפגינים הצליחו להערים על המשטרה וארגנו הפגנות ענקיות ממש תחת אפה. ראיתי אנשים מאבדים את זה בדרך, יוצאים החוצה לחלץ עצמות, דופקים על ההגה, אישה אחת, שמאחוריה שלושה קטנים בני פחות מ-3, הביטה בי בייאוש. רציתי לעזור לה, אבל לא ידעתי איך. הזמן המשיך לחלוף, והנה אנחנו כבר ארבע שעות על הכביש, השמש שקעה, ובתקשורת דיווחו שההפגנות פוזרו והתנועה מתחילה להשתחרר ולזרום. זה טרם קרה אצלנו. הצלחתי לעצור בתחנת דלק, קניתי לי ולגפן טוסט דלוח, מיץ ושוקולדים. וחזרנו לפקק.
חמש דקות אחר כך הופיעו החבר'ה עם הברושורים. אני אף פעם לא מאבדת את זה ליד גפן, אבל לא יכולתי יותר, וגם לא הייתי לבד, הרבה צעקו לעברם, גבר אחד אפילו נאבק עם דלתו, הוא ניסה לצאת, להשתמש בידיים, ואשתו משכה אותו אחורנית. "אתם לא היהדות", צעקתי לאחד מהם, "מה, החיים שלך שווים יותר משל מישהו אחר?", "יש פה תינוקות צמאים כבר שש שעות על הכביש, זה כתוב לך בתורה?". הם ביטלו את דבריי, מה שעורר בי זעם גדול יותר. נתתי לגפן לראות סרטונים מצוירים בסלולרי שלי ושחררתי את ארסנל הקללות, קיוויתי שאין לה חלוקת קשב.
ב-11 בלילה הגענו הביתה, גפן שתתה המון מים ונרדמה במיטתה בתוך שניות. אחת מהפעמים היחידות שבהן נכנסה למיטתה בלי להתקלח קודם. כתבתי פוסט זועם שיצא נגד כל אלו המנסים להשתמט בשם היהדות. יש לא מעט חרדים שמצליחים לשלב שירות צבאי וללמוד תורה תוך כדי, כתבתי שם בלי לרחם, להתייפייף או ללכת בין הטיפות. קרובת משפחה שלי, שאני מאוד אוהבת, כתבה לי, "את מבינה שאת מדברת גם על הילדים שלי, נכון? הם לומדים בישיבה".
"אז הם יכולים להתגייס", עניתי לה ויותר לא הגיבה לי. מניחה שעבר חתול שחור בינינו, אבל זה מכבר חלפו הימים שבהם ניסיתי לרַצות כל דכפין. אחת הבעיות במדינה הזו היא שאין אמצע, אנחנו או 0 או 100. נדירים האנשים שמצליחים למצוא את האמצע.
אי אפשר לאכול שרימפס וקלמארי וללכת לבית הכנסת בערב שישי. אי אפשר להיות בעד פמיניזם, לחגוג את הנשיות שלך ולכבד גם את אלו הבוחרות ללבוש פאה. אי אפשר לבחור להתחתן שלא ברבנות, אבל לא לבוז לזוגות שבוחרים כן להתחתן ברבנות ולעבור הדרכת חתן וכלה. אי אפשר ללמוד תורה ולשקוד עליה שעות ארוכות, אבל גם לאחוז בנשק ולשמור על גבולות המדינה המאפשרת לך את זה. אני מקווה שמתישהו, שכשנלמד שזה כן אפשרי ונשכיל ליישם, עוד תהיה לנו מדינה, בטרם תיחרב זו על שנאת חינם.
אתם צריכים להתגייס, בלי לזלזל באמונה, בתורה ובשליחות הגדולה שלכם. אתם צריכים ללבוש מדי זית, לסייע במאמץ המלחמתי בפרט בימים הללו ולהיות שווים לבני גילכם משאר חלקי הארץ והאמונות העושים כך יומם וליל. הקדוש ברוך הוא נתן לכם את הבית, נכון? אז מה תגידו לו כשישאל למה חרב ונעלם לכם, מה תגידו לו?
התרעות פיקוד העורף