ארבע רגליים להפגנת המיליון פלוס הנחוצה והדחופה. האחת היא מניעת כיבוש העיר עזה. לא נשכח: חמאס הוא שפתח במתקפה נפשעת, והעמדה שיש להשמיד את כוחו הצבאי והשלטוני מוצדקת לחלוטין. ההיסטוריה והמזרח התיכון צריכים לזכור שמי שביצע התקפה כמו ב־7 באוקטובר יושמד וארצו תיחרב. אבל לדעת רבים וטובים, הדבר כבר נעשה. רובה של עזה חרב. רוב לוחמיו המיומנים של חמאס חוסלו. גם מדינות ערב אומרות שחמאס לא ישתתף בשלטון בעזה ביום שאחרי ועזה תהיה מפורזת. צריך לאפשר זאת ללא פלישה לעיר עזה. כיבושה יהיה כיבוש אחד יותר מדי.
הרגל השנייה היא החטופים שנותרו בעזה. שחרור החטופים הוא מטרה נעלה, חלק מהאתוס הישראלי־יהודי של פדיון שבויים. חשוב שלמשך דורות ייזכר שהחטיפה הביאה על עזה את חורבנה, אך אסור שהחטופים שנשארו יהיו הסיבה הבלעדית לעצירת המלחמה, שכן אז המסר יהיה הפוך. לכן, חיי החטופים הם רכיב (חשוב ביותר, אך לא יחיד) במשוואה. ישוחררו מחציתם, בעסקה המוצעת (ואם כולם – אשרינו), ואז, אם לא יתמלאו שאר התנאים, ובהם סילוק חמאס מהשלטון ופירוקו מנשקו, נוכל להמשיך במלחמה.
הרגל השלישית היא מעמדנו בעולם. מדינת ישראל קמה בעקבות כמה החלטות בינלאומיות, ובהן תוכנית החלוקה. ככל שאנחנו מונעים במו ידינו אפשרות להקמתה של מדינה פלסטינית, אנחנו מערערים את הלגיטימציה של מדינתנו ברחובות העולם. זה לא רק בגלל שהמוסלמים באירופה ובארצות הברית סוחפים אחרים במדינות אלה, ולא רק בגלל הפרוגרסיבים. אחרי עשרות אלפי הרוגים עזתים, אנחנו נתפסים כרוצחים אכזריים שאין להם זכות למדינה משלהם כשהם שוללים זאת מהאחר ונלחמים בו ללא תכלית. אחרי טראמפ, ישראל תגלה שאין מי שיספק לה מטוסים ופצצות.
הרגל הרביעית היא האופן שבו אנחנו רואים ושופטים את עצמנו. גם אם בכל בניין הרוס בעזה היה מחבל, עדיין, תמונות ההרוגים במבנים ההרוסים ותמונות ההמונים המטפסים זה על גבי זה עם סירים ריקים הן זוועה בהתגלמותה. האם אנחנו מוכנים להיות אחראים בשתיקה להמשך המצב? אני לא. יש לצאת לרחובות ולהתנגד לכיבוש העיר עזה כדי למנוע עוד מוות של לוחמינו, מוות של עזתים, החרבת בתים ושינוע מזי הרעב ממקום למקום. זוהי דמותנו שלנו, המתעוותת במראה.
התרעות פיקוד העורף