אומרים לנו שהמחאות הפרו-פלסטיניות בעולם הן על עזה. שגל הזעם הזה עוסק בזכויות אדם, חירות וצדק. אבל כל מי שמביט מקרוב יודע את האמת: זה מעולם לא היה באמת על עזה. זה אפילו לא באמת על הפלסטינים. בליבו של הדבר, מדובר במשהו עתיק ועמוק הרבה יותר – אנטישמיות, וסירוב לקבל את עצם קיומה של מדינה יהודית.
בואו נהיה כנים. אם זה היה באמת על זכויות אדם – איפה הצעדות למען המוסלמים האויגורים בסין, הכלואים במחנות, מעוקרים בכפייה ומחונכים מחדש? איפה החרמות על איראן, שם מתנגדים למשטר נתלים בפומבי ונשים נכלאות על הורדת החיג'אב? איך זה שלא ראינו "ימי זעם" כשפלסטינים הרגו פלסטינים? ואיפה הזעם על הדרוזים שנחטפים ונרצחים עכשיו בסוריה?
אי אפשר להתעלם מהסטנדרט הכפול. ישראל נתונה לרמת ביקורת שלא מוטלת על שום מדינה אחרת בעולם. לא כי היא מושלמת - אף מדינה אינה מושלמת - אלא כי היא יהודית.
האנטישמיות היום לא תמיד נושאת צלב קרס. היא לא תמיד צועקת קללות גזעניות. לפעמים היא צועדת תחת דגל "זכויות אדם", וקוראת בסיסמאות כמו "מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית" או "ציונים אינם רצויים". אלו לא קריאות לצדק, אלא קריאות למחיקה. "מהנהר ועד הים" מתייחס לשטח מהירדן ועד הים התיכון – במילים אחרות, כל מדינת ישראל. איזו שלום כולל את חיסולה של אומה שלמה?
לכך מצטרפות האשמות במילים כמו "רצח עם", "הרעבה" ו"קולוניאליזם", המזכירות עלילות דם נגד יהודים במאות קודמות, האשמות בהפצת מחלות והרעלת בארות.
האירוניה היא שציונות (מילה שהיום בחו"ל נזרקת כקללה) אינה אלא התנועה הלאומית של העם היהודי. לא שונה בעיקרון מתנועות לאומיות אירופיות במאה ה-19, הציונות ביקשה בית לעם היהודי בארץ אבותיו. היא צמחה כתגובה למאות שנים של גלות, רדיפות, פוגרומים ורצח עם. לשלול מהיהודים את הזכות הזו, תוך מתן אותה זכות לעמים אחרים – זה לא צדק, זו אפליה.
ואנחנו רואים את זה בכל מקום. בשנה האחרונה בלבד הותקפו בתי כנסת באוסטרליה, בצרפת, ולפני שבוע בצ'ילה. אלה לא מחאות נגד פעולות צבאיות. אלו מעשי שנאה נגד קהילות יהודיות אלפי קילומטרים מהסכסוך. כשבית כנסת מועלֵה באש במהלך תפילות שבת, כשבתי ספר יהודיים זקוקים לשומרים חמושים, כשיהודים חרדים מותקפים ברחובות קנדה, כשכתובות גרפיטי אומרות "מוות לצה"ל" או "להרוג ציונים" – זה לא אקטיביזם. זה טרור בשפת מחאה.
אפילו חפצי תרבות אינם בטוחים. ההגדה של סרייבו, כתב יד יהודי מהמאה ה-14 שניצל מהנאצים, ניכסה לעצמה מנהל המוזיאון הלאומי של בוסניה-הרצגובינה, תומך פרו-פלסטיני. הוא משתמש בה לא כגשר לסולידריות בין-דתית, אלא ככלי להאדיר את "היהודי הטוב" – זה המתנגד לציונות, ולהוקיע את "היהודי הרע" – זה התומך בישראל.
בינתיים, הסכסוך האמיתי בין ישראל לפלסטינים מורכב להחריד. הוא לא מתכנס ל"האשטגים" או לקליפים בטיקטוק. הוא כולל טבח איום שבוצע בידי ארגון טרור פלסטיני המשמש גם ממשלה נבחרת בעזה. הוא נוגע בהיסטוריה, דת, גיאופוליטיקה, טראומות ושאיפות לאומיות מתנגשות. אבל במקום להתמודד עם המורכבות הזו, רבים בוחרים בנרטיב הפשוט: ישראל היא הרשע. הפלסטינים הם הקורבן. כל השאר – רעש.
הצגת הדברים בשחור-לבן איננה רק עצלנות אינטלקטואלית – היא מסוכנת. היא מלבה אלימות כלפי יהודים בכל מקום, מערבבת בין ישראל לבין הזהות היהודית, ואז מענישה יהודים בעולם כולו על עצם קיומה של ישראל. זו לא ביקורת. זו שנאה.
לבקר את מדיניות ישראל? בהחלט. ישראלים עושים את זה כל יום. זו מהות הדמוקרטיה. אבל לשלול את זכותה של המדינה להתקיים? לדרוש לפרקה "מהנהר ועד הים"? לקרוא למות חייליה, לאסור ציונים במרחב הציבורי, לתקוף יהודים על אמונתם – זו לא אנטי-קולוניאליות. זו אנטישמיות.
ולא נתבלבל: הקואליציה של הכוחות האנטי-ישראליים כיום כוללת אידיאולוגים מהשמאל הקיצוני, איסלאמיסטים קיצוניים ואנטישמים מסורתיים – שותפים מוזרים המאוחדים באובססיה משותפת כלפי כוח יהודי, אמיתי או מדומיין. הם סוחפים צעירים תמימים, רבים מהם שאינם מבינים את ההיסטוריה, את הסכסוך או אפילו את הסיסמאות שהם צועקים – אל תוך תנועה שעוטפת שנאה בשפת הצדק.
זה לא רק עניין של מדיניות חוץ. זה על השאלה אם ליהודים יש אותן זכויות כמו לכל עם אחר – לחיות בחירות, בביטחון ובריבונות בארצם ההיסטורית. זו הציונות. וזה מה שנמצא היום תחת מתקפה.
אסור לתת לאנטישמיות להסתתר מאחורי מסכת של אקטיביזם. צריך לקרוא לה בשמה. כי כשאנשים אומרים "ישראל לא צריכה להתקיים" – מה שהם בעצם אומרים הוא: ליהודים לא צריכה להיות עוצמה. וזו לא עמדה פוליטית. זו שנאה. כבר ראינו זאת בעבר. הפנים משתנות. הדגלים מתחלפים. אבל המטרה נשארת אותה מטרה. ההבדל היחיד הוא: שלעם היהודי היום יש מדינה שתגן עליו.
התרעות פיקוד העורף