כשהשחיקה פוגשת גם את חוסר השוויון: תאונות מבצעיות, חוסן לאומי וקול לסולידריות ולשוויון

המלחמה בעזה ובחזיתות אחרות נמשכת חודשים רבים, והעומס על לוחמי צה"ל מתבטא לא רק באבדות מהאויב, אלא גם בתופעה קשה של תאונות מבצעיות, ירי כוחותינו ושחיקה שמביאה לשגיאות קטלניות. במציאות שבה חלק מהחברה נושא כמעט לבדו בנטל, בעוד אחרים נדחקים החוצה או בוחרים להשתמט, התוצאה היא לא רק שחיקה אישית אלא גם סדק בסולידריות הלאומית שמחזיקה אותנו יחד. וכאשר הסולידריות נשחקת, נפגעים גם החוסן הלאומי והביטחון הלאומי במובנם הרחב.

העומס המתמשך על כוחות המילואים והסדיר הוא חסר תקדים. חודשים ארוכים של שירות, רוטציות קצרות מדי, לילות ללא שינה ושחיקה פיזית ונפשית שמתרגמת, בין היתר, לירידה ביכולת התפקודית. מחקרים בצבאות העולם מוכיחים כי חוסר שינה של 48 שעות מפחית ב-30% עד 40% את היכולת הקוגניטיבית ומכפיל את הסיכון לתאונות נשק ורכב.

צה"ל, הנתונים כבר מדברים בעד עצמם. מתוך מאות ההרוגים במלחמה הנוכחית, כ-17% מצאו את מותם לא מול אויב אלא מתאונות מבצעיות ואש כוחותינו. וכפי שנאמר – אבידה היא אבידה וכאב גדול וקשה מנשוא.

לוחמים שחוזרים הביתה לתקופות מנוחה קצרות מוצאים את עצמם במהרה שוב בתוך הזירה ויש בחזרתיות זו בכדי לשחוק לא רק את השרירים אלא גם את החוסן הנפשי. במלחמות קודמות, מווייטנאם ועד אפגניסטן, נמצא קשר ישיר בין משך השהות בחזית לבין העלייה בתאונות עצמיות ואש ידידותית. אצלנו, במלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר, על ריבוי החזיתות שבה, אנ מבחינים בדפוס זה הגם ששיעורו ביחס לשיעוריו ממלחמות אחרות בעולם, נמוך יחסית, אך עדיין משמעותי ומכאן המקום להניף את הדגל.

לצד השחיקה של המשרתים, קיימת תופעה כואבת ומשמעותית הידועה כהשתמטות והימנעות של חלקים מהחברה מהשתתפות בנטל הביטחוני. המשמעות היא שהנטל הכבד נופל שוב ושוב על אותן שכבות אוכלוסייה, בעיקר לוחמים, אנשי מילואים צעירים והחברה העובדת.

אי השוויון הזה מתורגם לשחיקה כפולה. לא רק עייפות פיזית אלא גם תחושת קיפוח מוסרי. זהו מתכון לשבר בסולידריות, לאובדן אמון במדינה ובמוסדותיה, ולעלייה בשיעור ההשתמטות בעתיד וכאן בדיוק נכנס מושג החוסן הלאומי. חברה שאינה מחוברת לעצמה ואינה מסוגלת לייצר תחושת צדק, שוויון, סולידריות וערבות הדדית אינה יכולה לאורך זמן להחזיק ביטחון לאומי יציב.

כשעסקינן בתאונות המבצעיות, ובזהירות וברגישות הנדרשת, אלה אינן "רק" עניין של משמעת או הכשרה. הן תוצר ישיר של שחיקה ושל העדר שוויון בנשיאה בנטל והעדרה של סולידריות. כאשר הלוחם או הלוחמת מותשים, תשושים נפשית ומרגישים לבד במשימה, הם הופכים לפגיעים ולחשופים יותר לטעויות. וכאשר החברה אינה כולה נושאת בנטל, תחושת ה"ביחד" נעלמת, ובמקומה נוצרת תחושת זרות, עוול וחוסר צדק.

במובן הזה, הנתונים על תאונות מבצעיות הם לא רק סטטיסטיקה צבאית אלא יש בהם במידה מסויימת להוות ראי של החברה הישראלית, ומקוה מאד שלא עוד אבן דרך בנתיב שיהיה בו להמשיך ולהעמיק את אי השוויון בחברה הישראלית. חברה שחלק ממנה בוחר להתרחק מן האחריות, משאיר את המאמץ הצבאי (ובחלקו גם את האזרחי) לאחרים, מוליד בכך הן שחיקה עמוקה יותר והן עלייה בתקלות קטלניות.

השבר הזה אינו רק פגיעה בצה"ל שנחשב (בעבר) כצבא העם. הוא פוגע ישירות בחוסן הלאומי שלנו, שכן ביטחון לאומי אינו נשען רק על טנקים ומטוסים אלא בראש ובראשונה על לכידות חברתית, אמון ושותפות.

במציאות הזו, נדרש קול ברור. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מצב שבו רק חלק מאזרחיה מגויסים לחזיתות, בעוד אחרים מתבוננים מהצד. השחיקה של הלוחמים היא סכנה לאומית, והיעדר השוויון בנטל הוא חיץ המאיים לפרק את הבסיס הערכי שמחזיק אותנו.

יש להקים מנגנון גיוס כולל, שירות אזרחי-ביטחוני רחב, שבו כל אזרח תורם לפי יכולתו בין אם בצה"ל, במערך העורף, בשירות אזרחי-קהילתי או בתמיכה קריטית במערכות הבריאות, החינוך והמשק. דווקא בימים של מלחמה רב חזיתית, חובה להעמיק את החיבור ולא להניח לנטל להתמקד רק בקבוצה אחת.

המסר ברור. תאונות מבצעיות אינן גזירת גורל. הן סימפטום. סימפטום של עייפות, של עומס יתר, של חוסר ריענון ושל חוסר שוויון. אם נבקש לצמצם אותן באמת, אין זה מספיק להדק נהלים או להכניס טכנולוגיה.  יש צורך לבנות מחדש את תחושת הסולידריות, השוויון והשותפות.

המלחמה הזו היא מבחן לא רק לצה"ל אלא גם לחברה הישראלית. השאלה אינה רק כיצד ננצח את אויבינו, אלא גם כיצד נשמור על עצמנו מבפנים. אם לא נבנה מודל שוויוני ואחראי, נישאר עם צבא מותש וחברה מפולגת. אך אם נבחר בסולידריות, בגיוס משותף ובשוויון אמיתי בנטל, נוכל גם להבטיח את ביטחון המדינה וגם לחזק את החוסן הלאומי, שהוא עמוד התווך של הביטחון הלאומי.