שנה בדיוק חלפו מהרגע שבו רגלי דרכה בפעם האחרונה בין כותלי בית הספר. לא אשכח לעולם את היום האחרון ללימודים בכיתה י"ב, היום שבו יצאתי שמחה וטובת לב מהבגרות בהיסטוריה, שהייתה האחרונה בחובותיי הפדגוגיות. את הדרך הביתה עשיתי ברגל, אף שהתיכון היה במרחק נסיעה. אם מישהו היה מצלם אותי מהצד, הוא בוודאי היה חוזה בנערה שעפה לה בקלילות כאילו משא עצום ירד לה מהגב.
כמובן שזה היה תמים וחמוד לחשוב שהסתיימו הצרות שאז חשבתי שהן האיומות מכולן. לפעמים, כשאני טובעת בעול החיים הבוגרים, אני מתרפקת על התקופה שבה לכאורה לא היו לי דאגות בכלל, תקופת בית הספר. אלא שאז אני נזכרת כמה סבלתי שם ומיד מעיפה ממני את המחשבה.
תמיד לקראת פתיחת שנת הלימודים חולפת בי צמרמורת עזה של אימה, כאילו לא חלפו מאז 30 שנה. אני לנצח אתעורר ב־1 בספטמבר עם זיעה קרה ואודה על גורלי הטוב שעשני מבוגרת. כל התקוות שהדור הצעיר לא יסבול כך ממערכת מרובעת ומיושנת עדיין לא התגשמו, מכיוון שלצערי גם כיום אין חדש תחת השמש.
השביתה הגדולה של שנת 1993, שבה כמעט חודשיים לא היינו בבית הספר בעיצומה של תקופת בגרויות, גרמה לי להבין שאני יודעת ללמוד הרבה יותר טוב לבד, שאני מסוגלת להפיק תועלת גדולה יותר משבירת המסגרת הקלאסית, שלחלוטין לא התאימה לי, לצרכים וליכולות שלי. בזכות התושייה של כמה מנטורים חכמים שהיו סביבנו, שידעו לחשוב מחוץ לקופסה כשזה עדיין לא היה טרנד, זכור לי שהצלחתי לצלוח את השנה הזו בצורה הטובה ביותר מאז שנכנסתי למערכת החינוך.
נדמה שבמערכת החינוך הישראלית שורר פחד עמוק מהלא נודע, ובשנים האחרונות זה ניכר ביתר שאת. זה התחיל בקורונה, שאילצה את כולנו לעצור, לחשב מסלול מחדש, לתעדף למידה ואולי גם לראשונה לשאול שאלות על מהות ההוראה. היה נדמה שלרגע קצר נפתח חלון אופטימי להזדמנויות חדשות ומתקדמות, למידה מרחוק, גמישות פיזית ומחשבתית, מורים שהפכו למנחים ולא רק למעבירי חומר - אבל מיד כשהשגרה חזרה, החלון האופטימי נסגר בטריקה.
המערכת, בטענות שונות בחרה להיצמד שוב למה שמוכר ועובד על כולם באופן מגמתי ולא פרטני: מבחנים, ציונים ושינון חומר לבגרויות. ואז הגיעו המלחמות. קראו לי "משיחית", אבל נדמה לי שזה עוד מסר מהיקום לכך שבעידן הנוכחי המורכב שאנחנו חיים בו, אין כבר מקום להיצמדות לסדר המוכר בכלל ובמערכת החינוך בפרט. כדי שילדים לא יהיו אבודים בכל פעם כשמשביתים או עוברים ללמידה מרחוק מסיבה כזו או אחרת, צריך שינוי משמעותי יותר בתמהיל ובצורה, ולא רק חיבור לפס רחב ומורה שצועקת על מי שלא פותח מצלמה כי משעמם לו, ובצדק.
אחד הדברים שמצערים אותי במיוחד הוא שדווקא עכשיו, כשהעולם סביבנו משתנה בקצב מסחרר, כשהטכנולוגיה מתקדמת והחיים מזמנים אתגרים חדשים כמעט מדי יום - אנשי חינוך טובים לא מצליחים לשנות את דפוסי החשיבה או את גלגלי המערכת. גם לפני 30 שנה ידעתי שאני לא זקוקה לבית חרושת לציונים. הייתי צמאה למקום שישמש עבורי כחממה לכישורי חיים, לעבודת צוות, לניהול זמן, להתמודדות עם חרדה וחוסר ודאות, רק שבגיל 17 לא ידעתי לתת לזה שם ותואר.
מערכת החינוך ממשיכה להאכיל את התלמידים האומללים בחומר מיושן ולנסות למלא בכוח פערים של שנתיים מלחמה. אבל אף אחד לא עוצר ללמד אותם איך לעבור ריאיון עבודה, איך לנהל כסף, ואיך בתוך כל הכאוס מסביב הם יכולים למצוא כוחות ולא להתייאש מהחיים שעדיין לא התחילו עבורם.
מערכת שמתעקשת לשמר מסגרת שמתפוררת מבפנים היא מערכת רקובה, ובמקום לאמץ את ההזדמנות שההווה והעתיד מזמנים לה, כמו תמיד בישראל אנחנו אוהבים ללכת עם הראש בקיר.
התרעות פיקוד העורף