לרגע קיוויתי שהתחושה שלי על הבדידות ההולכת ומתרחבת בארץ ופוגעת בכל כך הרבה אנשים, נובעת מתופעה שמכונה בפסיכולוגיה קוגניטיבית בשם "הטיית הזמינות", כלומר הנטייה לחשוב שמשהו שכיח או סביר רק מפני שקל לנו להיזכר בו.
כשמתפרסמות שוב ושוב ידיעות על בדידות ועריריות, טבעי שהדימוי של אנשים בודדים נעשה זמין מאוד בזיכרון, והמוח מעריך שהתופעה רחבה יותר מכפי שהיא באמת. תקוותי נגוזה, כי למרות הסגנון שהולך ומשתלט פה, עם העובדות עדיין קשה להתווכח.
התיאור של הילד מומו מ"כל החיים לפניו" משתלט עלינו: "כשפרצו את הדלת, כדי לראות מאין זה בא וראו אותי שוכב על ידה, התחילו לצרוח הצילו, איזו זוועה, אבל קודם לא חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח". וכך, עם הידיעה שאין פה לא הטיה ולא דמיון אלא מצב ביש שהורג ללא רחם ובאין מפריע, מצאתי את עצמי יושבת קצת לפני כניסת השבת ליד מיטתה של חברה שאושפזה בבית חולים.
לחדר נכנס חיוך ואחריו איש. הוא שר מזמורים של שבת בכזו עליצות שהצטרפנו אליו וצחקנו בקולי קולות. נעים זמירות ישראל סטה מפעם לפעם מהסולם כך שגם הפיוט עצמו לא ידע שהוא כזה, אך השמחה בלב, איזו שמחה! הזמנו אותו להצטרף אלינו, וכשהגיעה ארוחת הערב, מחלק האוכל הציע לו מנה, והאיש הציע לערוך למעננו קידוש.
אמרנו, למה לא. בכבוד. אחר כך מחלק האוכל לחש לי שבכל שבת הוא שם. המשפחה עזבה אותו מסיבותיה, ובית החולים הוא המפלט שלו בשבתות. לפעמים גם בימי חול.
בטור אישי מותר להתוודות בבושה: לפעמים זו מלכודת, ולא תמיד יש לי זמן או רצון לדבר. בצבא, לפני עידן הסלולר, כינינו את זה "מוקש". כשהטלפון הציבורי ביחידה צלצל, היה ברור שמי שיענו לצלצול ימצאו את עצמם משוטטים בבסיס כדי למצוא את מי שהשיחה נועדה להם, ולמי היה בכלל כוח להסתובב במצפה רמון בגשם או בשמש בין העקרבותים, שהיו הכלאה של עקרב ונבוט על שם התגובה שגררו.
מוקש זה מוקש, כך שרק כאשר באמת נחה עלינו הרוח הטובה ענינו לצלצולים העיקשים, ותמיד היו שם אבא או אמא שרצו לשמוע מה שלום הילד הלוחם שלהם. כולנו ידענו שהם או חברה מתגעגעת יהיו מעבר לקו. לא תמיד הרמנו את השפופרת.
קהלת, שקשה לחשוד בו שסבל מעודף שמחת חיים, מספק תיאור רחב של ימי הזקנה, שנפתח במילים: "וּזְכֹ֣ר אֶת־בּוֹרְאֶ֗יךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ֙ עַ֣ד אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָבֹ֣אוּ יְמֵֽי־הָרָ֔עָה וְהִגִּ֖יעוּ שָׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵ֥ין לִ֖י בָּהֶ֥ם חֵֽפֶץ". חז"ל כמובן מצטרפים למסע הייאוש שלו במסכת שבת קנ"ב ומפרשים ש"ימי הרעה" הם שנות הזקנה שבהן האדם אומר "אין לי בהם חפץ".
קהלת מדבר על "הדלתיים", וחז"ל מסבירים שאלו נקבי הגוף המתרופפים, "קול הטחנה" הוא קולו של הזקן שנעשה חלש, הקימה ל"קול הציפור" היא השינה הקלה שמופרעת מכל רחש, ו"בנות השיר" הן או קולו הנשבר או אוזניו שכבר אינן נהנות עוד משירה. האור בירידה מתמדת, והחיוניות מתעננת.
"שומרי הבית" שעליהם קהלת כותב הם השוקיים הרועדות, "אנשי החיל" הם הירכיים הנחלשות, "הטוחנות כי מיעטו" הן השיניים שנושרות, ו"הרואות שחשכו בארובות" הן העיניים שראייתן קהתה. כל גובה וכל מהמורה מפחידים, השערות מלבינות, הגוף כפוף כארבה, התאוות פוחתות וכך הלאה.
על אף הציור הקשה של חולשת הגוף, אני מזהה בזקנה מעלות. מה האלטרנטיבה? למות בדמי ימינו? מזה יש לנו מספיק. אנחנו אוהבות ואוהבים להתהדר במסורת שלנו שמצווה "והדרת פני זקן" ומעמידה את הכבוד לחיים של ניסיון מצטבר כערך יסוד לצד הבקשה "אל תשליכני לעת זקנה". אולם מהממשלה הזו יש לי אפס ציפיות, ואני מברכת את חבריה וחברותיה שיסתדרו הם עם קצבה חודשית של 2,000 שקלים.
השנים הארוכות, אם נאפשר להן, מביאות איתן הרבה חוכמה, וכמו שאמרה לי אישה בת 72 שאני אוהבת מאוד: אני מתנדבת עם קשישים כי יש רק מה ללמוד מהם על העולם הזה ומגיע להם להעביר את ימיהם בטוב. כולי תקווה שלא רק קשישים יעריכו וידאגו למבוגרים מהם כי הם מבינים לליבם. וזה היה טורי האישי על בדידות ועל זקנה, אבל גם על האפשרות להפוך אותן למקור של חיים.
התרעות פיקוד העורף