הם עמדו שם, ארבעתם, בעיניים בורקות מגודל ההישג ואדומות מפחות מדי שעות שינה אחרי לילה לבן של מו"מ קשוח ומתפוצץ מאגו. קשה היה להבחין אז בשנאות הקטנות והזלזול ההדדי, שעוד יגיעו, כשהם שילבו ידיים אל־על, מדגמנים מסר של איחוד ותקווה. זה קרה במסיבת עיתונאים חגיגית, מהסוג שכבר אין היום, על במת אקספו תל אביב, שש שנים אחורה: לפני המלחמה, הטבח, החטופים, הנופלים, מגפת הקורונה, הרפורמה המשפטית ושטיפת המוח על דיקטטורה מתקרבת.
התקווה הלבנה החדשה, הרמטכ"ל היוצא בני גנץ, קיבץ לידו עוד שני רבי־אלופים לשעבר – גבי אשכנזי ומשה בוגי יעלון, וגם את יאיר לפיד, שהיה בעצמו המום לטובה מהמעמד המיוחד. יחד הם הכריזו על רשימת כחול לבן. האלטרנטיבה השלטונית. הקוקפיט (הסכם ההנהגה בין הארבעה, שאותו חשפתי שבועות קודם לכן) יצא לדרך. בום.
אלא שמאז עברו כמה שנים טובות, ובמערכת הפוליטית, כמו בתחומים אחרים בחיים, אחד הדברים החשובים ביותר הוא לחדש ולהתחדש. בזאת, במבחן הזמן, גנץ נכשל. האיש שכולו כוונות ממש טובות, נראה לעיתים שקוע בביצה שלא מחדשת את מימיה. מי שעוד בצבא זכה לכינוי "בני־חותא", ונחשב להססן, ולא ממש שש אלי קרב, גילה שגם בפוליטיקה הוא לא חזק בקבלת החלטות מהירות, כמו למשל איזו עניבה לענוד (מה שקראתם).
ניסיתי להבין אם הוא באמת מאמין בעצמו שהטקסטים הנדושים והבנאליים האלה משכנעים מישהו. איך כתב פעם מבקר טלוויזיה על תוכניתו של מגיש כושל? לפחות אדם אחד נהנה. אולי לפחות את עצמו גנץ משכנע מול המצלמות, כי גם היועצים המבריקים ביותר לא מצליחים להביא פיצוח של איך לחדש משהו שהוא כללי כל כך, ושלא הצליח במשך שש שנים לייצר אופי פוליטי עצמאי מלבד הסיסמה "ישראל לפני הכל".
אז כחלק מעטיפת "ישראל לפני הכל", בתוספת ההבנה שהוא בדרך להיזרק מהזירה, גנץ שלף מהבוידעם המצאה לממשלת חצי שנה שמטרותיה תהיינה, ובכן – כל המטרות שכולם עוסקים בהן בשנתיים האחרונות. שוב דבר חדש. ניסיון אחרון שלו להציל את כחול לבן מפרפורי גסיסה פוליטיים.
והנה השבוע נושא המשרה הוותיק ביותר במזרח התיכון, וייתכן ביקום כולו, יו"ר ארגון המורים העל־יסודיים, הלא הוא רן ארז, חטף מבית הדין הארצי לעבודה את חיים ביבס, יו"ר השלטון המקומי, שעתר נגדו. בשורה התחתונה: התיכונים ילמדו כרגיל. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לקח קרדיט על האירוע, ושר החינוך יואב קיש שחרר הצהרת ניצחון. עד פה, יופי.
ישבתי איתה לאחרונה, בריאיון אחת על אחת. מוכרחה להודות שנכבשתי בקסמיה. נגיד מה שנגיד, האישה הזו עובדת לשם המטרה שנבחרה אליה – לדאוג לתנאי העסקת המורים, והיא עושה את זה מעולה. הלוואי שהייתה עוד יפה כזאת, שלא רואה בעיניים, שתדאג גם לאיכות המורים ולא רק לשכרם. כי אם מערכת החינוך כשהייתי תלמידה נראתה לי תמיד גרועה, היום כאמא אני חשה שהיא טעונה שיפור כדי לקבל את התואר גרועה.
לא רק בכסף צריך לטעון את המורים, אלא גם בתשוקה, בדרייב. שיטוט בבתי הספר מציג יותר מדי מורים עייפים ותשושים שמזמן היו צריכים לפרוש, לצד מורים צעירים נטולי הכשרה שנכנסים למוסדות הכי חשובים במדינה כדי למלא חורים. זה מדיר שינה. למה לא לתגמל מורים טאלנטים, כלומר אלו שמצטיינים בתפקידם? הטור הזה, כמוני, כבר לא צעיר. הלוואי שבשנה הבאה, בסוף אוגוסט, לא אצטרך לכתוב את המילים האלה בדיוק.
אז איך אמר בהקשר אחר מנחם בגין על מלחמת איראן־עיראק? בהצלחה לכל הצדדים! בלימודים, או בשביתה לא עלינו.
השבוע אעלה על עוד מתקן עוצר נשימה בפארק השעשועים הזה של החיים. כלומר, התיישבתי ל"שיחת נפש" עם פרופ' יורם יובל. חמוש ברון בלב ואת ביד, יורם חפר לי בעדינות בלתי מתפשרת בנשמה. שכחתי מהמצלמות והתמסרתי, כי מה שעושים - עושים עד הסוף. בקיצור, אני לא נושמת עד השידור.
עשור בדיוק לפטירתו של אבא שלי, האישיות הנערצת עליי שלא עשה לי (ולעצמו) הנחות, תשע שנים מהיום שבו הפכתי לאמא ונכנסתי למאסר עולם של חרדות, ושנתיים אחרי חרמות ואיומים מסביבתי הקרובה ביותר רק כי העזתי להביע את דעתי ב"אולפן שישי" – הגיע הזמן שאפתח את הפה ובעיקר את הלב. ביום שבת, ב־22:05, ישודר הפרק (ערוץ 15 בשלט). אתם, בתקווה, תצפו עם פופקורן, אני אהיה קבורה מתחת לפוך שלי, מכסה את הראש ובולעת בסתר עוד גלולת אומץ.
אז לחיי הפתיחות והשיתוף. היו אמיצים ולכו עם הלב שלכם. האמת תנצח. שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף