זאת, בעוד מערכת אכיפת החוק – בהתייחסותה המקילה לעבירות שביצעו נושאי דגל המאבק – סייעה ליצור את הרושם שמדובר לכל היותר באי־ציות אזרחי מכובד, שמבצעיו מוכנים לשלם למענו את המחיר החוקי המתבקש, כשהיא דואגת לכך שזה יהיה נמוך מאוד.
"האקטיביזם הסביבתי הפך לכלי מוביל לבניית תשתיות גיוס לפעילים ותרומות, מנגנוני הפעלה, רכישת ניסיון ויצירת גשרים לתנועות 'חברתיות' מכל הסוגים והמינים; כל המשאבים האלה ישמשו ביום פקודה כמנוף לשינוי פוליטי ושלטוני מהפכני בישראל", מסכם ארד את מאמרו מלפני כמעט עשר שנים.
רק המסיכות השתנו
ואכן, בהדרגה, עברו המאבקים, שעטו מסיכות שונות, מן המישור הכלכלי־חברתי, כמו המחאה החברתית והמחאה נגד הקורונה, למישור הפוליטי־מדיני, כמו המחאה נגד הרפורמה המשפטית, מחאת החטופים, ועכשיו – הדרישה להפסיק את המלחמה בעזה.
מדובר במטרה בלתי דמוקרטית להביא בכוח לשינוי השלטון שלא באמצעות בחירות חוקיות, בניגוד לרצון הבוחרים ובניגוד לחוקי מדינתנו.
על מנת לנרמל את המהלכים העברייניים הנ"ל ולהשאיר אותם מתחת לרדאר הפלילי, נכנסו לפעולה גם שותפיהם הסמויים של ה"מוחים" – אנשים במערכת המשפט ובמערכת אכיפת החוק וגופים הקשורים למערכות אלו. במסווה של שמירה על החוק, וגם בטענה של שמירה עלינו מפני עצמנו ומפני המחוקקים שבהם בחרנו, הם פועלים בתנועת מלקחיים להכשרת ההפיכה, ובאופן מעשי - ליצירת אנרכיה, כלומר הפקרות ואנדרלמוסיה.
הזרוע המשפטית האחת היא זו של בית המשפט, שבאמצעות פרשנות "תכליתית" של החוקים והתאמתם ל"עקרונות היסוד של השיטה", שאותם קובעים כמובן השופטים, הם הופכים למעשה את חוקי הכנסת להמלצה בלתי מחייבת. הזרוע האחרת מתמקדת באי־אכיפה של העבירות החמורות שמבצעים הפעילים המקדמים אנרכיה.
את שתי הזרועות הללו מחברת היועצת המשפטית: בהיותה (על פי קביעת בית המשפט) המפרשת העליונה של החוק, היא הודיעה ש"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר", ובכך למעשה ביטלה, ככל שמדובר במקדמי האנרכיה, את תחולת העבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ושל הצתה, שהעונש המקסימלי עליהן הוא מ־15 עד 20 שנות מאסר, ייתכן שאף של עבירת ההמרדה, של סחיטה באיומים שדינה שבע עד תשע שנות מאסר, ושל כליאת שווא, שלא לדבר על תקיפת שוטרים ועבירות נוספות. ובהיותה ראש מערכת אכיפת החוק, היועצת המשפטית דואגת לכך ששמירת האין־חוק הזו אכן תיושם.
דלת פתוחה לנוח'בות
אלא שהרוב במדינה אינו עיוור ואינו טיפש. הוא רואה בבירור את תמונת המצב האמיתית שאליה מכוונים מעודדי האנרכיה – בתקשורת, באקדמיה, בין האומנים, ובשיתוף פעולה עם מערכת המשפט והאכיפה.
הוא אינו נופל ברשת הסיסמאות של מובילי ה"מחאה" ומגיניהם, שהם כביכול שומרים על שלטון החוק, זכויות אדם, שוויון בפני החוק, ודואגים דאגה כנה לעתיד המדינה וליחסי החוץ שלה, לחטופים, לבריאותנו, לכלכלה הישראלית ולצה"ל וחייליו.
רוב הישראלים גם רואים את הכיוון שאליו מושך בג"ץ, שביד אחת פותח את דלתו למחבלי הנוח'בות ולצלב האדום שלא ביקר את חטופינו אפילו פעם אחת, ובידו האחרת מגרש הורים שכולים מאולמות הדיונים.
לרוב הישראלים אכפת באמת שחוקי המדינה יכובדו, לא רק בשל החשיבות שיש לכך עבור היותנו מדינה דמוקרטית. אכפת היה לנו מקיום החוקים ומעשיית משפט צדק עוד הרבה לפני שהדמוקרטיה באה לעולם – עוד מאז שמשה רבנו שפט את העם, מינה את מנהיגיו לדיינים ונתן לנו את עשרת הדיברות.
אכפת לנו משום שהחוק והחיים על פיו – כבסיס להשכנת צדק של אמת ושמירה על חברה מלוכדת מסודרת – הם מהערכים המכוננים והיסודיים ביותר שלנו.
התרעות פיקוד העורף