הרג העיתונאים בח'אן יונס הזכיר לנו את מה שלמדנו ושכחנו אחרי שתי האינתיפאדות | נחמן שי

בישראל אין הליך מסודר של קבלת החלטות בעניין תקשורת. בידיעה ברורה כי טעינו בסגירה המוחלטת של השטח, מוטב עכשיו לפתוח אותו בהדרגה, בזהירות, כדי לתת לתקשורת העולמית גישה. יותר גרוע כבר לא יכול להיות

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין
תקיפת בית החולים נאצר בחאן יונס | צילום: שימוש לפי סעיף 27א'

בתחילת המלחמה, אי אז באוקטובר 23', קבע צה"ל את מדיניות הכניסה של עיתונאים לאזור הלחימה. כתבים ישראלים, בעיקר צבאיים אבל גם אחרים מתוכניות חדשות ואקטואליה, הוכנסו לרצועה בצורה קבוצתית או יחידנית. אין עיתונאים הנמצאים באופן קבוע יום ולילה עם הכוחות, כפי שהיה במלחמות בעבר. אין ״הצמדה״ של כתבים לכוחות. הזיכרונות ממלחמת לבנון עדיין טריים.

אשר לכתבים לא ישראלים, מה שקרוי "כתבים זרים", נאסרה באופן מוחלט כניסתם לעזה, ורק במקרים יוצאי דופן, בעיקר בחברת הדובר דאז תא״ל דניאל הגרי, הוכנסו כתבים וצוותי טלוויזיה לרצועה לצורך משימה יחידה ומיד יצאו. בהמשך התמעטו והלכו כניסות של כתבים לא ישראלים. באופן מעשי הרצועה סגורה היום לתקשורת חוץ.

תקיפת בית החולים נאצר בח'אן יונס
תקיפת בית החולים נאצר בח'אן יונס | צילום: רויטרס

אני רוצה רגע לצאת למסע היסטורי קצר: כשפרצה האינתיפאדה הראשונה ב־1987, צה"ל היה מאוד מוטרד מהסיקור התקשורתי שבו נחשפו חיילי צה"ל לתקשורת הזרה בעת שניסו לפזר הפגנות - בדרך כלל במכות ובאלות, ולפרקים ברימוני עשן ואפילו בירי. צה"ל נהג להכריז על אזורים מסוימים שבהם היו התפרעויות כעל "אזורים סגורים" לתקשורת, ועל התקשורת נאסר להיכנס אליהם. התרגיל הזה הצליח תקופה מסוימת, קצרה, אבל הוא קרס מפני שהפלסטינים, אפילו לפני כמעט 40 שנה, מצאו דרכים פשוטות להבריח מתוך האזורים הסגורים חומרים מצולמים ולהעבירם למשרדים של התקשורת הזרה שהיו בירושלים ובתל אביב.

הפלסטינים רכשו אז מצלמות וידיאו קטנות, ובאמצעותן צילמו את המתרחש מבלי שצה"ל היה יכול למנוע זאת. בכך הוכח למי שלא הבין אז, וגם היום, כי הטכנולוגיה מנצחת. היא מתגברת על מחסומים פיזיים, משפטיים או אחרים ומגיעה לכל בית.

כאז גם היום. מובן שהיום הדברים הרבה יותר פשוטים. צה"ל ממשיך אומנם לסגור שטחים אבל יודע שזאת תרמית, האזורים הללו לא באמת סגורים, כל המתרחש בהם מדווח, מה שמחייב כמובן זהירות ואחריות מצד חיילים ומפקדיהם, דבר חשוב בפני עצמו, מעצם הידיעה שיש עוד עין, אפילו עין מצלמה שעוקבת אחר המתרחש ומתעדת אותו. התקשורת היא פה גם מעין חומת מגן ששמרה על הפלסטינים מפני מעשים לא חוקיים של החיילים או של שוטרי מג"ב.

כדובר צה"ל באותן שנים נאבקתי נגד הצווים האלו. טענתי שהם אינם יעילים ושהנזק שלהם גדול מהתועלת, שכן הם מעלים סימני שאלה לגבי פעילות הכוחות, ובעיקר משדרים כי לצה"ל יש מה להסתיר, ולדעתי לא היה. אכן, במידה מרובה פחתה כמות צווי הסגירה אבל לא נעלמה לחלוטין.

מבצע 'חומת מגן'
מבצע 'חומת מגן' | צילום: לע''מ

חלפו יותר מ־20 שנה, אבל הטעות או הטעויות לעולם חוזרות. איך לא. מתחלפים האנשים בעמדות שונות. המסקנות והלקחים נשכחים, ובעלי התפקידים החדשים חוזרים על שגיאות העבר. סגירה הרמטית של שטח, כולל עזה, היא בלתי אפשרית. בפועל, בחודשים הראשונים תושבי עזה והתקשורת שם אומנם הוכו בהלם. המידע שיצא מתוך השטח היה מצומצם. צה"ל הצליח ליצור מעין "ערפל קרב", כאילו מדובר ביום הצליחה של בנות הברית לאירופה או אירועים בסדר גודל דומה. אבל שכחנו שמדובר בסוף בשכנים שלנו, ובלתי אפשרי יהיה לשמר לאורך זמן את המצור התקשורתי הזה. בנוסף, התקשורת הישראלית המשיכה להיכנס בצורה מאוד מוגבלת, ללא חופש פעולה עיתונאי, זאת הבעיה שלה - לתקשורת זרה לא ניתנה אפילו האופציה הזו.

אבל אז למדנו את מה שלומדים כנראה בפיזיקה - אין חלל ריק, חלל תמיד מתמלא. לתוך הוואקום התקשורתי, מן הצד הישראלי, נכנסו עיתונאים או "עיתונאים" שמייצגים את רשת אל־ג'זירה, וגם גופי תקשורת ערביים ולא ערביים, והם שמדווחים מתוך עזה. הטכנולוגיה עומדת לצידם. היום אפשר להעביר כל מידע באמצעות האינטרנט. אין צורך כבר לשלוח קסטות של חומרים מצולמים, והנוכחות של מידע זה בתקשורת העולמית היא משמעותית, ומבחינתה של ישראל מזיקה ואפילו הרסנית.

אל ג'זירה
אל ג'זירה | צילום: רויטרס

ראינו זאת היטב בקמפיין ההרעבה שיזם חמאס. מבחינה תקשורתית הוא זכה בניצחון גדול. על אף העובדה ששום כתב מרשתות התקשורת הבינלאומיות והעולמיות ומתחנות הטלוויזיה המובילות בעולם אינו בעזה, הן קיבלו זרם בלתי פוסק של צילומים שהצליחו באופן חד וברור להטות את דעת הקהל נגד ישראל. ההסברים העייפים והיבשים שסיפקה ישראל לא הצליחו אפילו לגרד את השפעתם של חמאס והעזתים על העולם. הטכנולוגיה, שוב אנחנו לומדים, עומדת לצידו של החלש ומסייעת לו להתגבר על כוחו ועל נוכחותו של החזק.

בישראל אין הליך מסודר של קבלת החלטות בעניין תקשורת. כבר דיברנו על כך עד בלי סוף. אין מי שיחליט ואין גם מי שיבצע. זה עניין אחר, אבל הוא מקרין גם על סוגיה זו. בחשיבה מושכלת, מקצועית, היינו מגיעים בהכרח למסקנה שיש צורך לפתוח בפני התקשורת כניסה ולו רק מוגבלת לעזה, עדיין בפיקוח ישראלי - אבל תוך מתן חופש פעולה.

התפיסה הישנה פשטה את הרגל. כמו ששינינו את דעתנו לגבי הסיוע ההומניטרי. בתחילה חשבנו שמניעתו תחליש את חמאס, ולא כך קרה. עכשיו אנחנו אומרים כי אם נציף את עזה במזון, חמאס ייחלש. בהקבלה לתקשורת, בידיעה ברורה כי טעינו בסגירה המוחלטת של השטח, מוטב עכשיו לפתוח אותו בהדרגה, בזהירות, כדי לתת לתקשורת העולמית גישה לשטח. יותר גרוע מהמצב הנוכחי כבר לא יכול להיות.

תגיות:
רצועת עזה
/
מעריב סופהשבוע
/
עיתונאים
/
מלחמת חרבות ברזל
/
חאן יונס
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף