אבל עם גנץ יש בעיה: שנים הם שיווקו אותו כפטריוט שפיו וליבו שווים, אבל המסר שלו לא הותיר להם ברירה: בבת אחת הם פתחו במתקפה כללית שהולידה כבר השבוע, בהפגנות למען החטופים, שאגות בוז כל אימת שהוזכר שמו של גנץ, שעוצמתן משתווה לאלה שהופנו נגד נתניהו בכבודו ובעצמו. וכשנפרץ הסכר הותר לכל זב ומצורע, בעל טור או פאנליסט בשמאל רבתי, לטעון את עטו ברעל מזוקק המותז על גנץ בארסיות השמורה בדרך כלל רק לנתניהו.
ובהמשך יוצא המרצע מן השק: "אהבת אנשי המחנה הליברלי־דמוקרטי לכל מה שמזכיר להם את מפא"י, האמון האוטומטי שהם רוחשים לאנשי צבא בכירים כחולי עיניים ולבנים שאוהבים שירה בציבור, הם מה שהביא אותנו, בין היתר אל הרגע ההיסטורי המופרע הזה". ומכאן למסקנה האלטרואיסטית והמתחשבת: "היום גנץ הוא סוס מת, אבל זה סוס שמפלגות האופוזיציה צריכות לגרור איכשהו מעבר לקו הגמר".
זו לא ביקורת פוליטית לגיטימית, זה רצח אופי רטרואקטיבי טעון איבה ודוחה. נכון להזכיר שהסוס המת זהו אותו בני גנץ אשר היה התקווה הלבנה הגדולה, נסיך החלומות הגבוהים, של כל מי שליבו פועם בצד שמאל־מרכז, המחכה למשיח, ולרוב גם משאת נפשו של אב עברי המבקש שידוך לבתו.
בסוף הנזק התפוגג
הזרם המרכזי של המשתלחים בגנץ, זה שמסתפק בשימוש בביטויים מהלקסיקון הפוליטי, מתייחס למסר של גנץ במסיבת העיתונאים במוצ"ש כמהלך פתטי, שסיכוייו להתממש הם בערך כסיכוי שוולדימיר פוטין יכריז על השבת חצי האי קרים לאוקראינה כמחווה לדונלד טראמפ ולניקיטה חרושצ'וב, שהיה זה שהעביר את קרים מרוסיה לאוקראינה כששתיהן היו מדינות בתוך ברית המועצות.
אבל למספידים ייאמר שאפילו, כשכרגע הסיכוי שמהאקדח שגנץ שלף במערכה הראשונה תצא ירייה עד תום המערכה השלישית נראה קלוש, ראוי להזכיר נשכחות מהעבר הלא רחוק, המצביעות על כך שכשמדובר בגנץ - הכל אפשרי. בלהט הטלטלות הקדחתניות שפקדו בשנים האחרונות את ישראל: אין־ספור מערכות הבחירות, מגיפת הקורונה וכעת מלחמת 7 באוקטובר, נשכחו התהפוכות הפוליטיות שגנץ עמד במרכזן בשנים האחרונות, שלא היו מביישות את התלולות שברכבות ההרים בלונה פארקים הכי נחשבים בעולם.
התבוננות לאחור מזכירה אירועים שבהם התנהלותו של בני גנץ הולידה הרמת גבות קולקטיבית ונחיתות קשות. אלא שגנץ, כמו עוף החול, שב והמריא. כך כאשר, לתדהמת הגוש שלו, הציג גנץ את עצמו כמועמד ליו"ר הכנסת בכנסת ה־23, לאחר שכבר גובש רוב לבחירת מועמד הגוש שלו ח"כ מאיר כהן ליו"ר הכנסת, וזאת כדי לסלול את הדרך לממשלת האחדות.
ואז, בן לילה, אותה התקשורת שלא הפסיקה לקשור לו כתרים, יצאה נגדו ודרדרה אותו בסקרים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. שותפו הבכיר יאיר לפיד התפלג ממנו, ואחר כך עקף אותו אלקטורלית. גם משה בוגי יעלון, שהיה עימו מתחילת הדרך, נטש אותו וחבר לסיעתו של לפיד.
ולבסוף אפילו הנאמן שבאנשיו, יד ימינו, שר המשפטים אבי ניסנקורן, נטש אותו וקפץ על עגלתו הפוליטית החדשה של ראש עיריית תל-יפו אביב הכריזמטי רון חולדאי, שבתחילת דרכה המריאה בסקרים. אלא שכשהתפזר האבק התברר שמתוך כל הקלחת ובניגוד לכל הציפיות והתחזיות, בקע גנץ עם 8 מנדטים שהקנו לו את תיק הביטחון בממשלת בנט־לפיד. לעומתו, יעלון וניסנקורן נפלטו מהחיים הפוליטיים. כלומר, בתחילה נראה שגנץ נפגע ציבורית בשל נטישת האופוזיציה, אך לבסוף הנזק התפוגג.
הצניחה החלה בפרישה
בכנסת הנוכחית התרחש תהליך הפוך. גנץ יחד עם גדי איזנקוט וגדעון סער חברו לממשלה כדי להקרין אחדות. הציבור הוקיר את התנהלותו הלאומית האחראית של המחנה הממלכתי - והטיס אותו מעלה־מעלה בסקרים. דווקא הפרישה מהממשלה סימנה את תחילת הצניחה התלולה - מ־37 מנדטים עד לקו אחוז החסימה.
כך שכל מי שרוצה להצטרף לחגיגת המתקפה על הסוס המת אליבא דאיריס לעאל, להתעמר בגנץ, לפשפש במניעיו ולחגוג את מצוקתו, כדאי שיחשוב עוד פעם אחת. כדאי שייזכר בתהפוכות שהתחוללו בתוך זמן קצר בלבנון, בסוריה ובאיראן, וכאמור גם בסקרים של המחנה הממלכתי, מאז שגרר איזנקוט את גנץ אל מחוץ לממשלה בדיוק ערב מבצע הביפרים וחיסול נסראללה.
צירוף גנץ, חילי טרופר וחבריהם לממשלת נתניהו, כמו צירוף מנחם בגין לממשלת אשכול לפני מלחמת ששת הימים, יהא הושטת יד לאחדות לאומית אמיתית. סיום מוצלח של המלחמה תוך השגת מטרותיה, ובעקבות כך - חתימה על הסכמי שלום חדשים, יזכו את כל חלקי הממשלה בתגמול פוליטי מעבר למצופה. כפי שחלקו של בגין ביצירת האחדות מיצב אותו כמועמד לגיטימי בעיני הציבור כולו.
בהקשר זה אינני מבין את ההתנגדויות לצירוף גנץ מתוך הממשלה. הרי גנץ כבר ישב בממשלה הזו. הוא ואפילו איזנקוט לא הפריעו לקבלת החלטות בהתאם לקווי היסוד של הממשלה.
חשוב להזכיר לכל אוהבי א"י בממשלה כי ישראל צפויה, בסבירות גבוהה, להגיע להסדר מדיני לפני או אחרי הבחירות. ניתן לצפות כי כל מי שמדינת ישראל יקרה לו, יעשה הכל לחיזוק הממשלה הזו כדי שהגה המדינה ברגעים המעצבים של ההכרעות הגורליות שלפניהן אנו ניצבים, יהיה בידי ממשלה שנותני הטון בה יהיו חברי הקואליציה הנוכחית, יחד עם שותפים נוספים שיכולים לחיות עם קווי היסוד של הממשלה. זאת לעומת הסכנה שאחרי הבחירות, כמו ב־1992, יולידו מלחמות היהודים במחנה הלאומי ממשלת שמאל קיצוני התלויה במיעוטים המתנגדים לציונות, אשר תוביל אותנו חלילה להסכמים נוסח קמפ דיוויד (של ברק) וטאבה, שיגרמו לנו להתגעגע להסכמי אוסלו, שלולא הטרגדיה של בחירות 1992 לא היו באים לעולם.