תאמרו: הנה, זה מה שאנחנו רוצים בעזה! אפשר להבין את הרצון הזה, אבל כדאי לשים לב להבדל: בגרמניה וביפן התושבים קיבלו את הדין (כמה גנרלים יפנים שזממו לטרפד את הכניעה לא הצליחו לזכות בתמיכה מספקת). כוחות הכיבוש לא התקשו לשלוט. חיילים אמריקאים לא נתקלו במארבים קטלניים בטוקיו או בברלין. זה לא מה שמחכה לישראל בעזה.
מי בעד?
שאלה: "על רקע המגעים לעסקת חטופים והסלמת המערכה בעזה, מהי עמדתך ביחס לעסקת חטופים שתוביל לסיום המלחמה?". שאלה: "מהי עמדתך בנוגע לסיום המלחמה בעזה בעת הנוכחית גם ללא הכרעה סופית של ארגון חמאס?". שאלה: "האם אתה מסכים עם האמירה הבאה? החזרת כל החטופים חשובה יותר ממיטוט חמאס". שאלה: "מה לדעתך צריך להיות הצעד הבא של ממשלת ישראל בנוגע למצב בעזה ולניהול המו"מ על החזרת החטופים?".
כל אלה שאלות מסקרים מהימים האחרונים. כל אלה שאלות שהתשובות להן ברובן מנוגדות למה שנדמה כעמדת הממשלה: מהתשובות לשאלות האלה עולה שרוב הציבור מעדיף עסקה – שרוב הציבור מעדיף עסקה שתחזיר את החטופים גם אם משמעותה שחמאס יישאר בשלטון. תכף נבדוק עד כמה זה חד־משמעי.
כי כמובן אפשר לשאול גם שאלות שמנפיקות תשובה קצת אחרת: "לאחר כישלון המו"מ בין ישראל וחמאס – האם לדעתכם ישראל צריכה להכריע צבאית גם במחיר של פגיעה אפשרית בחטופים?". בסקר של ערוץ i24 ששאל כך, 51% תמכו בהכרעה צבאית.
כבר כתבנו כאן לא פעם שבמצבים מורכבים לנוסח של שאלות יש משמעות גדולה. זה לא אומר – כפי שראש הממשלה מאשים מסיבותיו – שהסקרים שמעידים על רצון לעצור את המלחמה "מהונדסים".
זה כן אומר שכדאי לקרוא אותם בזהירות הראויה, כדי להבין לְמה בדיוק הציבור אומר כן ולְמה הוא אומר לא. השאלות שכבר הצגנו כאן לקוחות מארבעה סקרים. יש עוד סקרים שאפשר לצטט. כל אחד וחוזקתו, כל אחד וחולשתו. ניקח את דוגמת השאלה השנייה והשלישית למעלה, שתיהן מאותו סקר של "אקורד".
האם יש על השולחן הצעה שתאפשר החזרה של כל החטופים? לא בטוח. ואם יש הצעה כזאת, האם המחיר היחיד שישראל תשלם בעבורה הוא ויתור על מיטוט חמאס? זה עוד פחות בטוח. יהיה בוודאי גם שחרור של אסירים, ויהיו עוד תנאים שחמאס יעמיד.
הדילמה שתעמוד מול הציבור בסופו של דבר תהיה מורכבת יותר מ"מיטוט חמאס" לעומת "חזרת חטופים". אבל (וגם את זה כתבנו כאן לפני כחודש) זו אכן שאלה שמאפשרת לעקוב אחר סנטימנט. כרגע, הרצון של רוב הישראלים לראות את החטופים בבית חזק יותר מהרצון שלהם לראות את חמאס מתמוטט.
וגם כאן כדאי לדייק – ונתמקד בעמדת היהודים, כי בקרב הערבים יש רוב גדול מאוד בעד הפסקת המלחמה, אבל רוב כזה היה כמעט לאורך כל הדרך.
היהודים אומרים כך: מיעוט של 37% תומכים ב"סיום המלחמה בעזה בעת הנוכחית גם ללא הכרעה סופית של ארגון חמאס" (42% נגד). רוב של 64% אומרים ש"החזרת כל החטופים חשובה יותר ממיטוט חמאס".
כלומר, אפשר לזהות כאן סוג של סתירה פנימית: אין רוב לסיום המלחמה גם ללא הכרעת חמאס – אבל יש רוב לסיום המלחמה ללא מיטוט חמאס. אין רוב לסיום המלחמה כאשר שואלים על סיום המלחמה ומציינים את המחיר (חמאס נשאר), אבל לא מציינים את התמורה (החטופים חוזרים).
יש רוב משתמע לסיום המלחמה כאשר מציינים את התמורה, החזרת כל החטופים (רוב "משתמע", כי בשאלה לא נאמר במפורש "סיום המלחמה", אבל כן נאמר שהחזרת החטופים יותר חשובה ממיטוט חמאס, מה שמאפשר להניח שתהיה תמיכה בעסקה שזה סדר העדיפויות שהיא מסמנת).
מבולבלים? אני לא חושב שיש סיבה להיות מבולבלים. רוב גדול רוצה לראות את החטופים בבית. הרוב מוכן לשלם תמורת זה אפילו את המחיר הכבד שחמאס לא מוכרע סופית.
אבל הרוב רוצה לראות את חמאס מוכרע סופית, כך שרק תמורה גדולה – כמו החזרת כל החטופים – יכולה להצדיק מחיר יקר כמו ויתור על הכרעת חמאס. וכל זה לפני שהזכרנו מחירים אחרים. הם יכולים לשנות את התחשיב. ובמילים פשוטות: הרוב תלוי בשאלה מה העסקה שיש על השולחן.
כמה בטלנים?
נניח שהגברים רוצים ללמוד תורה, כי זה הדבר החשוב ביותר בעיניהם לעשות. או שהם רוצים לשחק כדורגל במשרה מלאה, כי זה הדבר החשוב ביותר בעיניהם לעשות.
עכשיו נחזור על השאלה: כמה מעשרת אלפים הגברים הללו צריכים ללמוד תורה במשרה מלאה, או לשחק כדורגל במשרה מלאה, כדי שיהיה אפשר לומר: "זו עיר שיש בה מספיק לומדי תורה", או "זו עיר שיש בה מספיק שחקני כדורגל"?
נציע כמה אפשרויות, וניצמד לדוגמה של לומדי התורה, שהיא כמובן זו שיותר מעניינת אותנו. אפשרות ראשונה: עשרת אלפים. אם האידיאל הוא לימוד תורה, אנחנו שואפים לעשרת אלפים מתוך עשרת אלפים. הילדים יתחנכו, האמהות יפרנסו, האבות ילמדו. אפשרות שנייה: חמשת אלפים. הגברים שבאמת אוהבים ללמוד ילמדו, אבל לא כולם ממש מתאימים לזה, אז חציים ייצאו לעבוד.
אפשרות שלישית: עיר צריכה, כך מקובל, עשרה "בטלנים". נציע שיהיו עשרה מכל אלף – כדי שיהיה ברור שאין מחסור. בסך הכל: מאה לומדי תורה במשרה מלאה. השאר ייצאו לעבוד.
אפשרות אחרונה: תלוי ביכולת לפרנס את העיר. התושבים צריכים להתקיים, אך מצד שני אין להם עניין ברמת חיים גבוהה במיוחד, והם מוכנים להסתפק במועט. ילמד שיעור הגברים שיכול ללמוד בלי להביא למצב שבו רמת החיים בעיר תרד אל מתחת לסף מסוים.
יש הבדל מהותי, ולא רק כמותי, בין שלוש האפשרויות הראשונות לבין האפשרות האחרונה. השלוש הראשונות הן אפשרויות שמנתקות את שאלת מספר הלומדים משאלת קיום החיים. הלומדים ילמדו – כל אפשרות וההיגיון הפנימי שלה ומספר הלומדים הנובע ממנו – ועם החיים נסתדר. האפשרות האחרונה מחייבת איזון בין הלימוד לבין צרכים אחרים.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע את נתוניה על מספר לומדי התורה בישראל. גברים בני 66־18 שלמדו במוסדות תורניים בשנת הלימודים תשפ"ג, כלומר, לפני שנתיים (2022־2023). המספר כשלעצמו הוא סתם מספר: 146 אלף. מה שמעניין הוא האחוז – שיעור הגברים הלומדים בגילים הללו מכלל האוכלוסייה היהודית: 3.8%.
תשאלו: זה הרבה או מעט? נחזיר אתכם לשאלה העקרונית: כמה לומדי תורה צריכים להיות? הלמ"ס לא יכולה לתת תשובה לשאלה הזאת, אבל כן נותנת תשובה לשאלה אחרת: שיעור הלומדים נמצא בעלייה. ולא סתם עלייה, אלא עלייה די חדה. בתוך שש שנים בסך הכל, שיעור הלומדים עלה מ־3% ל־3.8%. זו עלייה של בערך 30% בתוך שש שנים.
אם מנתקים את שאלת הלומדים משאלת החיים, אפשר לומר שפחות מ־4% לומדים זה לא עניין גדול. מדינה יכולה להחליט שהיא מחזיקה ארבעה מכל מאה גברים (ולמעשה פחות, כי יש גם ערבים) כבטלנים לומדי תורה.
אפשר כמובן לשאול: למה דווקא אלה, ומי החליט שהם זכאים יותר מאחרים, ומי בדק שהם באמת לומדים, ולמה זה משחרר אותם משירות צבאי, ועוד כהנה וכהנה שאלות. אבל נניח שהתשובה היא "כי הם הכי רוצים, וככה יצא", ולצידה יש הסכמה שטוב שיהיו בישראל המון לומדי תורה במשרה מלאה – אם זה המצב, אולי אפשר לחיות עם 4%?
ייתכן שהסיבה העיקרית לכך שרוב תושבי ישראל ישיבו בשלילה נחרצת על השאלה הזאת – היא הנכונות של המגזר שמתוכו יוצאים הלומדים לבחור אחת משלוש האפשרויות הראשונות, לעומת ההתעקשות של המגזרים האחראים בחברה לבחור את האפשרות הרביעית. קרי – הנכונות של החברה החרדית להתייחס לשאלת הלומדים כאילו היא מנותקת משאלת החיים, וההתעקשות של החברה הלא־חרדית להתייחס לשאלת הלומדים בזיקה לשאלת החיים.
נביט בעיר אחת: לוד. לפני עשר שנים שיעור הגברים היהודים הלומדים בלוד היה 1.3%. לפני שנתיים הוא היה 8.4%. יותר מפי שישה. זה אומר שלוד לא במצב של עשרה בטלנים – היא מתקרבת במהירות למצב של 10% בטלנים.
נעשה חשבון קצת פשטני. נניח שגבר ממוצע בלוד מרוויח 10,000 שקל בחודש. נניח שאחד מעשרה גברים לא עובד – אבל צריך איכשהו להחזיק אותו. זה אומר שתשעת הגברים האחרים יצטרכו כל אחד לתת 1,000 שקל בחודש, כדי שלכל בית אב יהיו 9,000 שקל בחודש. אם גם כל הנשים עובדות, זו ירידה של 5% ברמת החיים לכל משפחה בלוד, כדי להחזיק את לומדי התורה.
אם תבקשו להבין מה המשמעות של ירידה כזאת, בקשו ממנוע החיפוש שלכם להציג מדינות עם רמת חיים נמוכה בערך במידה כזאת. סלובניה היא אחת הדוגמאות שתקבלו. ביקרתם בסלובניה? אולי תאמרו: בסך הכל, לא נורא. שווה לחיות כמו בסלובניה כדי שיהיו הרבה לומדי תורה.
רק סעיף קטן שכדאי לשים לב אליו: סלובניה מחזיקה צבא סדיר של פחות מעשרת אלפים בני אדם. כלומר – היא לא צריכה להחזיק לא לומדים ולא לוחמים. ישראל צריכה להחזיק גם וגם.
אין שורה תחתונה לדיון הזה. הוא מתחיל ונגמר בשאלה שבראשו: כמה חשוב לכם שיהיו הרבה לומדי תורה, כמה זה בעיניכם הרבה לומדי תורה, ועד כמה אתם מוכנים להקריב לטובת ריבוי לומדי תורה?
בדרך לאומן
והנה דיון קצת דומה. בשאלת הנסיעה לאומן של אלפי ישראלים לימים הנוראים מתערבבות שלוש שאלות משנה. הראשונה: שאלת עצם הנסיעה. בשביל מה זה טוב ולמי זה נחוץ? השנייה: האם יש הצדקה לאפשר לעריקים מצה"ל לצאת לאומן? השלישית: האם המדינה צריכה להיות האמרגן של הנסיעה לאומן, כולל תשלום למולדובנים על מה שזה לא יהיה שהם מבקשים עבורו תשלום. אלה שלוש שאלות קלות.
על השאלה הראשונה: הנסיעה היא אירוע משונה וחסר פשר בעיני מי שלא מרגיש בו צורך, ואירוע רב־חשיבות ומשמעות בעיני מי שכן מרגיש בו צורך. נסו לדמיין נסיעה מסוג אחר: אלפי ישראלים שטורחים, משלמים ונוסעים למשחק של ברצלונה בליגת האלופות. גם הנסיעה שלהם היא אירוע משונה וחסר פשר בעיני מי שלא מרגיש בו צורך, ואירוע רב־חשיבות ומשמעות בעיני מי שכן מרגיש בו צורך.
אלה נוסעים למלא צורך רוחני או תרבותי או דתי. אלה נוסעים למלא צורך רוחני או תרבותי או פסיכולוגי (ויש שיאמרו: גם מעין דתי). ובמילים אחרות: זה לא עניינו של מישהו להחליט עבור מישהו אחר אם הנסיעה לאומן היא טרלול פונדמנטליסטי או חוויה רוחנית מעצימה. כל אחד והתחביבים שלו.
על השאלה השנייה: ברור שלא. אלא אם המדינה עצמה סבורה שהנסיעה לאומן כל כך חשובה, עד שהיא מצדיקה מעקף מיוחד לעבריינים. אבל אם זה המצב, למה רק עריקים מצה"ל? במקרה כזה צריך להציע שגם גנבים או אנסים שיושבים בכלא יוכלו לקבל חופשה מיוחדת כדי לצאת לאומן. הם לא פחות עבריינים מהעריקים שרוצים לנסוע, ולא פחות מהם זקוקים לתפילת רחמים וסליחה.
על השאלה השלישית: כמו שכתבנו, המדינה מממנת המון דברים. היא מממנת תחרויות ספורט, היא מממנת ישיבות, היא מממנת שידור ציבורי, היא מממנת פארקים ציבוריים. שיקול הדעת שלה רחב. התקציב שלה מוגבל. כל שקל שמושקע במקום אחד, לא יכול להיות מושקע במקום אחר.
ועוד משהו: כל שקל הוא שקל שלנו – האזרחים. למדינה אין כסף. לממשלה אין כסף. לנו יש – ואנחנו, מרצון או מאונס, נותנים אותו למדינה כדי שתעשה בו שימוש מושכל. ואנחנו מבינים: מדינה סבירה תעשה ברוב הכסף שימוש שהוא בעינינו מושכל, ולפעמים תעשה בו גם שימוש שבעינינו לא יהיה מושכל.
ואנחנו יודעים: מושכל הוא תמיד בעיני המתבונן. אחד חושב שמימון של תיאטרון לאומי הוא מושכל, והשני חושב שלא. אחד חושב שמימון של חיפושים אחר הספינה אלטלנה הוא מושכל, והשני חושב שלא.
מכאן לאומן: על השאלה אם מימון הנסיעה של חסידים לאזור מלחמה כדי להתפלל בימים הנוראים הוא מעשה מושכל או סביר אין תשובה אחידה שאפשר לתת. זה תלוי עד כמה הנסיעה באומן חשובה בעיניכם, זה תלוי עד כמה הנסיעה לאומן היא אינטרס מדינתי בעיניכם, זה תלוי עד כמה הנסיעה לאומן משקיעה מאמץ לאומי בעיניכם.
אם היא מצדיקה מאמץ גדול, אפשר לשאול: למה רק מימון של המעבר במולדובה – למה לא לממן גם את הכרטיס והשהות של החסידים באוקראינה? מצד שני, אם היא לא מצדיקה מאמץ גדול, אפשר לשאול: למה המדינה בכלל מתעניינת בשטות הזאת? למה היא מתעניינת בה יותר מאשר בהחלטה של אלפי ישראלים לנסוע כל שנה לנופש הכל כלול ביוון, או למשחק כדורגל באיטליה?
בהחלטה של הממשלה לתמוך בנסיעה לאומן אין שום דבר לא מוסרי, או בלתי נסבל ברמה העקרונית. יש בה עדות לשאלה מה חשוב בעיני הממשלה הזאת, מה מצדיק בעיניה השקעה של כספי ציבור, באילו נושאים נכון בעיניה להשקיע זמן ואנרגיה.
אם להיות קצת פופוליסטיים, נתאר את זה כך: חברי ממשלה לא נדרשו לדיון משמעותי כדי לפתור בעיות קשות של תחבורה ציבורית כאשר הרכבת שותקה. חברי ממשלה כן נדרשים לדיון משמעותי כדי לארגן מעבר של כמה אלפי חסידים שרוצים להשתטח על קברו של רב תמהוני מהמאה ה־19. מכאן, הבחירה שלכם: האם ממשלה שזה סדר העדיפויות שלה – בהשקעת משאבים ותשומת לב – היא הממשלה שאתם סבורים שישראל צריכה?
יהיו שיאמרו: בהחלט! זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. יהיו שיאמרו: בהחלט לא! זה לא מה שאנחנו רוצים. כלומר, מי שינצח בבחירות הבאות יכריע, בין השאר, גם בשאלה כמה חשוב למדינת ישראל לשלוח חסידים להשתטח באומן. זו לא שאלה בלתי חשובה, כי היא מעידה על הרבה מאוד שאלות דומות אחרות.
התרעות פיקוד העורף