שאול היה בדיוק מה שאנחנו רוצים להאמין שמנהיג צריך להיות: "ויבחרו אותו — ואין איש מכל בני ישראל טוב ממנו" (שמואל א, פרק ט).
הוא היה גבוה מכל העם, מרשים, בן למשפחה מכובדת, "בחור וָטוֹב", ירא שמיים וצנוע עד כדי ביישנות. כשהנביא שמואל מודיע לו שהוא נבחר למלך הראשון של ישראל, שאול מגיב בחרדה ובמידתיות - הוא אינו מזנק אל התהילה, להפך. הוא נחבא אל הכלים.
אבל דווקא מידותיו היפות הן שהובילו אותו אל הכישלון. שאול לא ידע להפעיל כוח כשצריך, לא ידע למרוד בנורמה כשנדרש ממנו, ולא היה מוכן לעמוד מול עמים ונסיבות בשיקול דעת עצמאי. הוא חמל על אגג, מלך עמלק, בניגוד לפקודת הנביא, לא השלים את המהלך הצבאי, ונענש מיד – "כי מאסתה את דבר ה', וימאסך מהיות מלך" (שמואל א, פרק טו). הוא התייסר במחשבות, הותקף ברוחות רעות, חשד אפילו בבנו יהונתן — ובסוף נפל על חרבו.
ואז נכנס דוד. נער צעיר, מוכשר, מוזיקאי, לוחם. הוא לא מחכה שיבחרו בו. הוא מזהה הזדמנות — ונכנס בחדות ובתכנון. הוא מופיע מול שאול כאילו במקרה, מגייס את אמונו כמרגיע נפשו בנגינת נבל, כובש את לב בתו מיכל, וכשהוא יוצא להילחם בגוליית – זה לא רק בשם העם, אלא גם צעד מחושב בבניית מיתוס עצמי.
ומעל הכל - דוד מוכן לעשות את מה ששאול לא יעז. כשהוא מגלה שבת שבע הרה לו, הוא מזמן את בעלה משדה הקרב, מנסה להסוות את הבגידה, וכשזה נכשל — הוא שולח אותו אל מותו: "שימו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו - ונכה ומת" (שמואל ב, יא). זוהי פעולה קרה, אסטרטגית, מחושבת – בלי שמץ חרטה בשלב הביצוע.
בפרשנות המודרנית, זה לא סיפור על צדק אלוהי או גמול מוסרי. זה סיפור על פסיכולוגיה של כוח. המלך שאול נבחר - אבל חסר את הביטחון העצמי, את תחושת הייעוד ואת מה שחוקרים בני זמננו מכנים "הנרקיסיזם ההכרחי להנהגה". ודוד? הוא היה שילוב של כריזמה, תחכום ונכונות לחצות גבולות. ולכן הוא זה ששרד. והוא זה שניצח.
קודם כל אמונה
אם פעם האמנו שמנהיגות נולדת מתוך אופי מוסרי, הרי שהשנים האחרונות מציירות תמונה שונה בתכלית – ואפילו מטרידה. כדי לרצות לשלוט באנשים — אתה צריך קודם כל להאמין שמגיע לך לשלוט בהם. וזו כבר לא צניעות. לא רגישות. לא ענווה. זו תכונה פסיכולוגית מוגדרת היטב: נרקיסיזם.
דוד, אילו חי היום, היה מלך הרשתות החברתיות. הוא היה מפרסם את הניצחון על גוליית בסטורי, היה חולק סרטוני טיקטוק מהארמון, והיה יודע בדיוק איך לרתום את האלגוריתם לטובתו. שאול, לעומתו, היה מתקשה אפילו לפתוח חשבון אינסטגרם.
מחיר כפול
אבל יש עוד שכבה מורכבת יותר לתופעה. כשנשים מפגינות את אותן תכונות "אפלות" שמעלות גברים לכוח, הן נתפסות כ"אגרסיביות מדי", "קשוחות" או "לא נעימות". זה אולי מסביר למה יש פחות נשים בעמדות כוח עליונות — לא בגלל חוסר יכולת או היעדר שאפתנות, אלא מפני שהחברה פשוט לא מקבלת מהן את אותן התנהגויות שהיא מעריכה ומעודדת אצל גברים.
דוד יכול לרצוח את אוריה - ועדיין להיחשב ל"מלך לפי לב האלוהים". אישה שתעשה משהו דומה תיחשב לרוצחת קרת לב. כשמישהו מגיע ואומר: "אני האיש שיכול להציל את המצב", "אני היחיד שמסוגל לייצב את המדינה", "אני מנהיג – לא פוליטיקאי" – אנחנו מקשיבים לו. גם אם אנחנו יודעים שהוא נרקיסיסט. גם אם אנחנו מרגישים שהוא משחק בנו.
כי בסוף יש פרדוקס אחד גדול במנהיגות: מי שרואה את עצמו כאחד העם – לעולם לא יעז להנהיג אותו. ומי שכן מעז — חייב להיות מישהו שמאמין שהוא נולד לזה.
וזה כבר לא סיפור מקראי. זה סיפור עלינו.
התרעות פיקוד העורף