כלל הברזל של הפוליטיקה ושל החיים עצמם הוא שרעיונות נבחנים לא רק לפי מהותם, אלא קודם כל לפי זהות הדובר. זה תמיד מתחיל אותו דבר. מישהו זורק: "שמעתם מה אמרו?", ומה כולם שואלים מיד? "מי אמר?" - עוד לפני שמתעניינים מה בכלל נאמר.
כי האמת הפשוטה היא שיותר חשוב לנו לדעת מי עומד מאחורי המשפט, ורק אחר כך להקשיב לתוכן עצמו. אם זה מישהו שידוע כקשקשן - מתעלמים וממשיכים הלאה. אם זה קול סמכותי, מישהו שכבר הוכיח שדבריו מתממשים - מיד אנחנו מתיישרים להקשיב.
זה שנים שבצלאל סמוטריץ' קורא ל"טרנספר מרצון" - והדבר התקבל כמעט פה אחד כהקצנה מסוכנת. והנה, בינואר 2025 חזר דונלד טראמפ לבית הלבן, ובנאום ההשבעה שלו דיבר על "הגירה מוסכמת" ו"הסכמות אזוריות ליישוב מחדש". הרעיון לא השתנה, אבל העובדה שהוא נאמר מפיו של נשיא ארה"ב, הפכה אותו לדיון רציני בזירה הבינלאומית. אותו רעיון, שני דוברים, מתמצת את הפער בין "הזיה מסוכנת" לבין "שנוי במחלוקת".
הדפוס הזה חוזר שוב ושוב. ב-1952 העלה דוד בן-גוריון את רעיון השילומים מגרמניה. בעיני רבים זה נשמע בזמנו כבגידה בזיכרון השואה. ההפגנות היו סוערות, הכנסת בערה. אבל בן-גוריון, מייסד המדינה ואיש הממלכתיות, הפך את המהלך למחלוקת לגיטימית. בסוף זה עבר, וישראל הצעירה והענייה קיבלה מיליארדי מארקים ששימשו להקמת תשתיות וכלכלה.
ב-1978 קראה תנועת שלום עכשיו לנסיגה מסיני. הציבור הימני לעג לה ולמה שהיה בעיניו חלום נאיבי. שנה אחר כך, מנחם בגין - סמל הימין וארץ ישראל השלמה - חתם על הסכם קמפ דיוויד ונסוג מכל סיני. אותו רעיון, אבל מהפה הנכון, הפך להסכם שלום היסטורי.
ב-2005 הוביל אריאל שרון את תוכנית ההתנתקות. במשך שנים, עצם המחשבה על פינוי יישובים נשמעה כהזיה. אבל שרון, "הבולדוזר של הימין", הפך אותה למציאות.
גם בשנים האחרונות זה קרה. במשך עשורים, רעיונות להגביל את כוחו של בג”ץ נשמעו כשוליים קיצוניים. אבל כשממשלת בנימין נתניהו שמה את "הרפורמה המשפטית" במרכז סדר היום ב-2023, זה כבר לא היה דיבור של קצה, אלא ויכוח שמפלג מדינה שלמה.
קוריוז או חקיקה בכנסת?
התופעה אינה ייחודית לישראל. הסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן דרשה למסות את המיליארדרים - ונשמעה כפופוליסטית. אבל כשוורן באפט, האיש שמגלם את הקפיטליזם האמריקאי, תמך במהלך ואמר שהוא משלם פחות מס מהמזכירה שלו, זה הפך לוויכוח רציני בקונגרס.
בבריטניה, הברקזיט היה רעיון של שוליים, עד שראש הממשלה דיוויד קמרון הבטיח משאל עם ב-2013. ב-2016 זה כבר שינה את אירופה. ובגרמניה, צעדי צנע שנראו אכזריים כשהוצעו על ידי פוליטיקאים קטנים, קיבלו לגיטימציה רק כי אנגלה מרקל, הקנצלרית המוערכת, עמדה מאחוריהם.
וכיום? מאז 7 באוקטובר, רעיון של מדינה פלסטינית נשמע כהזיה גמורה בישראל, בוודאי כשזה בא מפי מנהיגי שמאל או פוליטיקאים אירופיים הכורעים תחת לחצים פוליטיים. נדמה שאין היום עם מי לדבר.
אבל ההיסטוריה מלמדת כי אם וכאשר יקום מנהיג ימני, בעל תדמית ביטחונית, או אפילו נתניהו עצמו, ויאמר זאת - הרעיון יחזור לשולחן. לפחות כמחלוקת רצינית, ובוודאי לא כשטות מוקצה אילו היו אומרים את זה עופר כסיף או גדעון לוי. נתניהו, כך נראה, משתמש לא פעם בשיטה יצירתית: לתת לבנו יאיר להפריח בלון ניסוי, לבדוק לאן נושבת הרוח, ורק אז לאמץ או לקבור.
זהו כלל הברזל של הפוליטיקה ושל החיים עצמם: רעיונות נבחנים לא רק לפי מהותם, אלא קודם כל לפי זהותו של הדובר. מהפה הלא נכון הם נשמעים כהזיה. מהפה הנכון הם הופכים לנושא רציני, לעיתים שנוי במחלוקת, ולעיתים למציאות שמעצבת היסטוריה.
לכן בפעם הבאה שתשמעו רעיון שנשמע מופרך, אל תמהרו לשאול מה נאמר. תשאלו קודם מי אמר. זה מה שיכריע אם מחר זו תהיה עוד בדיחה ברשת - או הצבעה בכנסת.
התרעות פיקוד העורף