אבל אין נושא שבו ילקוט הכזבים של ליברמן מלא כמו בסוגיית התנהלותו האישית מול חמאס. מאז 7 באוקטובר, ליברמן שב ומספר סיפורי בדים כיצד כשר הוא התנגד ל"מדיניות הדו־קיום" עם חמאס וקרא למבצע צבאי נרחב למיטוט שלטון ארגון הטרור.
כמובן, ליברמן אינו היחיד שמספר את שני הכזבים האלו, אך הוא כנראה הבולט מקרב משכתבי ההיסטוריה הללו. לצערי, הוא גם עושה זאת בהצלחה רבה יותר מאחרים, שכן רבים השתכנעו מהכזבים שהוא מספר כדי להסתיר את חלקו המרכזי במדיניות הדו־קיום עם חמאס.
לאחרונה פרסם ליברמן פוסט ברשתות חברתיות שבו תיאר כיצד לאורך השנים הוא דרש לכבוש את כל הרצועה ולמגר את חמאס, והתנגד למדיניות הדו־קיום עם חמאס שהוביל נתניהו. אבל האמת הפוכה בתכלית.
ליברמן היה שר בממשלות נתניהו בין 2009 ל־2015 ובין 2016 ל־2019, ולאחר מכן היה שר בממשלת בנט־לפיד בין 2021 ל־2022, ובכל השנים האלו לא רק שהוא היה גורם מרכזי ביישום מדיניות הדו־קיום עם חמאס, אלא שהוא גם התנגד בתוקף למהלך צבאי נרחב למיטוט שלטון הארגון ברצועה.
באותה החלטה אף אושרה הרחבת הפעילות במעברים היבשתיים לרצועה "על מנת להגדיל משמעותית את נפח הסחורות שיעברו בהם, וכדי להרחיב את הפעילות הכלכלית". החלטת הקבינט הזו, שכמעט לא מוזכרת בשיח הציבורי, הייתה בעלת חשיבות קריטית להתעצמות הצבאית של חמאס.
בפוסט שלו, ליברמן מספר כיצד במהלך מבצע צוק איתן בשנת 2014 הוא דרש מרה"מ "לכבוש את כל רצועת עזה ולמגר את חמאס, אך נתניהו החליט לעצור את המבצע והעדיף להגיע להסדר עם ארגון הטרור". לא היה ולא נברא. למרבה המזל, יובל שטייניץ, שהיה שם, פרסם לאחרונה את הסיפור האמיתי במלואו.
השר ליברמן ושלושה שרים אחרים שהיו חברים בקבינט, והשר שטייניץ, שהיה משקיף בקבינט, דרשו שייערך דיון באופציית ההכרעה הצבאית. בדיון שנערך, המטכ"ל הציג מצגת שבה נטען כי כיבוש הרצועה ומיגור חמאס יעלו בחייהם של 500 חיילים, יחייבו את ישראל לשהות חמש שנים ברצועה, יביאו לכאוס שלטוני שבו לא תהיה לישראל כתובת ליצירת הרתעה, יחייבו את המדינה לממן את שירותי הבריאות לשני מיליון עזתים, ועלולים להביא לקריסת הסכמי השלום עם מצרים וירדן.
בפועל, ליברמן התנגד נחרצות למהלך קרקעי נרחב למיגור חמאס. במרץ 2018 הסביר שר הביטחון ליברמן בריאיון כי "אנחנו מצפים שתושבי עזה יעיפו את חמאס", והוסיף כי "אנחנו לא מתכוונים לעשות במקומם את העבודה". באירוע אחר הוא הסביר כי "האנד־גיים שלנו הוא להפיל את חמאס, אבל לא באמצעות חיילים שלנו, ואנחנו לא צריכים בשביל זה להקריב את כוחותינו".
הבנות עם סנוואר
ליברמן מספר שהתפטר מממשלת נתניהו משום שהקבינט אישר את מאמצי ההסדרה ואת העברת הכספים מקטאר לרצועה, אבל האמת אחרת לגמרי. ליברמן היה גורם מרכזי בקידום מדיניות ההסדרה וביצירת מנגנון העברת הכספים הקטארי.
אני מדגיש – לאורך כל תקופת כהונתו כשר הביטחון, ניהל ליברמן מו"מ מול חמאס כדי להשיג "הודנה" ארוכת־טווח, ורק טפח ממגעים אלו נחשף עד היום. אגב, כאשר יפורסמו הפרוטוקולים מהדיונים בנושא, ייחשפו השבחים הרבים שליברמן העתיר על יחיא סנוואר, שאותו תיאר בתור בר שיח ופרגמטיסט.
באשר להעברת הכספים מקטאר, במקום שאני אספר באריכות על המגעים שניהל ליברמן עם שר החוץ הקטארי בנושא, אצטט את בנט, שותפו הפוטנציאלי לריצה בבחירות הבאות, שסיכם בקיצור נמרץ את תפקידו המרכזי של ליברמן ביצירת מנגנון העברת הכספים הקטארי: "מי שיזם ותכנן וביצע את תחילת עסקת הכספים של קטאר־חמאס זה אביגדור ליברמן עצמו ביוני 2018".
הציבור הרחב לא יודע על כך, אבל ליברמן הגיע להבנות עם סנוואר. אולם כשהוא הביא את מסמך ההבנות עם סנוואר לעיונו של ראש הממשלה, נתניהו התנער מהמהלך. ליברמן זעם.
ליברמן מוסיף ומספר שהוא היה מראשי המתריעים נגד כוונות חמאס, אבל בפועל הוא היה מראשי תפיסת "חמאס מורתע" – מנטרה שהוא חזר עליה שוב ושוב. כך, למשל, במרץ 2017 הוא אמר: "חמאס מורתע, הוא יודע שמכל עימות, מכל רקטה, הוא רק מפסיד". בדצמבר באותה שנה הוא הסביר כי "חמאס מורתע ולא רוצה הידרדרות".
אם תעברו על כל הפוסט של ליברמן, לא תצליחו למצוא אפילו אזכור אחד לממשלת בנט־לפיד – ולא בכדי. כאשר נשאל מדוע כגורם מרכזי בממשלת בנט־לפיד הוא אפשר לה ליישם מדיניות דו־קיום (על סטרואידים) מול חמאס, ליברמן השיב כי הוא התמקד אז באוצר ובכלכלה.
כאשר המראיין התעקש על כך ששום דבר לא היה יכול לזוז בממשלה בלעדיו, ושגם הוא נושא באחריות מיניסטריאלית להעברת כספי חמאס לרצועה, הנפיק ליברמן את התירוץ המדהים הבא: "אני אמרתי מראש כשהקמנו את ממשלת השינוי, שלא נוכל להקדיש הרבה זמן לנושאי חוץ וביטחון, כי תפיסת העולם (בממשלה) היא הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי".
כלומר, ליברמן, שטוען שב־2016 הוא התריע "על כוונת חמאס לחדור לשטח ישראל באמצעות כוחות נוח'בה, לכבוש יישובים, לקחת בני ערובה ולזעזע את הציבור בישראל", מסביר שבשנים 2022־2021 הוא החליט לא לעשות דבר כדי למנוע את תרחיש האימים הזה, משום שממשלת בנט־לפיד לא הייתה מסוגלת להקדיש הרבה זמן לנושאי חוץ וביטחון. אני לא יודע מה יותר מביך – התירוץ של ליברמן, או הדרך שבה הוא מתאר את ממשלת בנט־לפיד.
אפילו במהלך מלחמת חרבות ברזל שב ליברמן והראה שמידת תמיכתו בהכרעת חמאס אף פעם לא נקבעת על בסיס טעמים ביטחוניים ענייניים, אלא אך ורק בהתאם לשאלה "האם זה פוגע בנתניהו או מסייע לו?". ב־20 באפריל השנה כתב ליברמן כי "חייבים לחסל את חמאס, אבל ראש ממשלת 7 באוקטובר לא מסוגל להגיע ליעד הזה".
פחות מארבעה חודשים לאחר מכן, קיבלו ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט כולו החלטה לכבוש את העיר עזה, ואז כתב ליברמן כי "ההחלטה שקיבל הקבינט, בניגוד לעמדתו המקצועית של הרמטכ"ל, שהזהיר מפני הסכנות הרבות שמהלך כזה יביא, מוכיחה שהחלטות של חיים ומוות מתקבלות בניגוד לשיקולי הביטחון ומטרות המלחמה". ליברמן והיפוכו.
ליברמן משנה את עמדותיו המדיניות והביטחוניות כמו שבשבת בהתאם לצרכיו הפוליטיים, ולרוב אין לדברים שהוא אומר אפילו קשר עקיף לאמת. לצערי הרב, רבים קונים את סיפורי הבדים שהוא מספר, אז אני מקווה שמאמר זה לפחות יסיר את המסך שבאמצעותו ליברמן מנסה להסתיר את תרומתו המכרעת ורבת־השנים למדיניות הדו־קיום עם השטן החמאסי.
התרעות פיקוד העורף