1. ישנו דבר מה הנשגב מבינתי, שמתחיל להטריד את מנוחתי והייתי רוצה לשתף אתכם בו. בעיניי זה לא נורמלי שממשלה חפצת חיים, שיודעת שבעוד שנה ישנן בחירות לכנסת, תנהג באופן שבו מתנהגת הממשלה, זה לא אמור להתנהל כך.
ואני מתחיל לחשוב שהם חושבים, או יודעים, או מקווים, שלא יהיו בחירות, שהם לא צפויים לעמוד לדין הבוחר. אולי הם יגידו ש"לא יעלה על הדעת שתהיה ועדת בחירות מרכזית בראשות שופט עליון", ושצריך לקחת זמן ולמצוא מנגנון אחר, ואולי מלחמה כלשהי.
ואולי הם בכלל מנותקים ברמה חדשנית ולא מבינים שגם הציבור שבחר בהם שולח ילדים לצבא ולא מוכן להמשך ההשתמטות בחסות ממשלתית; שגם הציבור שלהם רוצה את החטופים בבית ומתחיל להבין את המניפולציות; ושגם הציבור שלהם מכבד ומעריך את הרמטכ"ל ולא מוכן שיפגעו בו.
זאת אחת משלוש האפשרויות: או שהם התנתקו מחללית האם ומרחפים בפלנטה אחרת; או שהם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים על הבחירות; או שהם הגיעו למסקנה סופית שאנחנו כולנו, בוחריהם ומתנגדיהם, מטומטמים לחלוטין. אני לא מפסיק לשבור את הראש בעניין הזה.
אז מבלי לגרוע כהוא זה מאחריותם, כישלונם ואשמתם היחסית והעליונה לאסון 7 באוקטובר, אני מפרגן לנתניהו ולקבינט על דרך ניהול המערכה בלבנון, שבה הכֵּינו בחיזבאללה, חיסלנו את ראשיו, פגענו ביכולותיו האסטרטגיות, הפגנו עליונות מודיעינית, טכנולוגית ומבצעית, וסיימנו את המערכה בהסכם מדיני שאותו אנו אוכפים בקפדנות. כפיים (באמת).
אני גם מפרגן לנתניהו ולקבינט על דרך ניהול המערכה בזירה הסורית, על ההחלטה לגבי השמדת יכולות הצבא הסורי כדי למנוע העברתן לחיזבאללה, על שמירת חופש הטיסה ואיסוף המודיעין בסוריה, על מניעת התבססות איראנית שם, כמו גם על המשא ומתן להסכם ביטחוני עם שלטון ג'ולאני, במקביל לאחיזתנו במובלעת סורית בגולן ועזרתנו הגלויה לבני העדה הדרוזית. ההסכם ייחתם בקרוב. כפיים.
אבל את כל ההישגים הללו, שזכו לקונצנזוס רחב בישראל ולאהדה בינלאומית, מבזבז נתניהו באופן חסר אחריות בהתנהלות במלחמה הבלתי נגמרת בעזה. ההבדל הוא פשוט: בניגוד לסוריה, לבנון ואיראן, בעזה יש לשרים בממשלה תביעות טריטוריאליות לגירוש, כיבוש והתיישבות, והם הקביים של ממשלת נתניהו. והמחיר כבד – הלאומי שלנו, והאישי של נתניהו.
אנחנו משלמים בדמים של בנינו, בפצועים רבים בגוף ובנפש, ובמיליארדי שקלים שנכדינו עוד ישלמו אותם. הדה־לגיטימציה נערמת והולכת נגד ישראל וצה"ל, בחרמות ונידויים, בסכנה ליהודים וישראלים בעולם, בירידת קרנה של ישראל בקרב העמים, בפספוס הזדמנויות אזוריות, וכמובן בחטופינו שכבר שנתיים במנהרות חמאס ונמצאים בסכנת חיים.
נוסף על הנזק הלאומי, שייקח שנים לתקן אותו, מבצע נתניהו השמדת ערך להישגיו שלו, ובראשם הפעולה באיראן. הוא הולך שבי אחר הקיצונים ולוקח את כולנו לטיול אל הגיהינום, וכך מאפילה ההזיה המתמשכת והפוליטית בעזה על כל הישגי המלחמה, וממשיכה בהפקרת החטופים ובתשלום כבד בדם חיילינו.
נתניהו לא מטומטם. הוא מבין את כל זה מצוין. זוהי תקופה שבה הוא אמור לעצב גם את הלגאסי שלו לדפי ההיסטוריה, והוא נותן בינתיים לאחרים לרשום אותה במקומו.
על פי הטענות, אנשי מבקר המדינה, שמקצועיותם בתחומים הנדרשים היא מועטה, כותבים דוחות ומוציאים מכתבי אזהרה מבלי לקבל גרסה מהנבדקים. החשש הוא לא מדוח מבקר המדינה (שהציבור ממילא יצמיד לו כוכבית של חוסר מקצועיות וחוסר הוגנות), אלא מההתחמקות מוועדת חקירה ממלכתית.
נתניהו אומן בזה: את דוח ועדת החקירה על האסון במירון הוא העיף מהחלון עוד טרם מהדורת החדשות של הערב, והפטיר "זו ועדה פוליטית". אל מכתב האזהרה החמור שקיבל מוועדת החקירה של הצוללות הוא אפילו לא התייחס, ועם סיום עבודתה הוא בטח יקבע שלבן אחותו של אחד מחברי הוועדה יש בן בנוער העובד והלומד, תנועת הנוער של השמאל הקיצוני, וכך הלאה.
הבעיה איננה נתניהו. הבעיה היא שאנחנו לא מבינים עדיין איך ומה קרה לנו בבוקר 7 באוקטובר. גם מפקדים בכירים בצבא לא מבינים ולא יודעים, בטח לא הציבור, המשפחות השכולות, הקהילות, משפחות החטופים ועוד. אנחנו חייבים לעצמנו תשובות חדות וברורות - למה קרה, ואיך קרה, ומדוע קרה - כדי ללמוד ולהפיק לקחים, לשנות ולמנוע בעתיד.
לכן אני מבקש להציע את ההצעה הבאה: תוקם ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון, שזהותו תיקבע בתיאום של נשיא בית המשפט העליון, נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו"ר האופוזיציה. הוועדה תתבקש לחקור את אירועי בוקר 7 באוקטובר, את הרקע שקדם לו, את מהות הקונספציה, את תפקוד הכוחות, את הכשל המודיעיני והמבצעי ואת דרך ניהול המערכה. הוועדה תתבקש במנדט שתקבל לקבוע מסקנות, לקחים והמלצות. היא לא תוציא מכתבי אזהרה ולא תציג מסקנות אישיות.
אני מעריך שתחושת הכישלון כה כבדה, ושהנושאים באחריות בדרג הביטחוני כבר התפטרו כולם מתפקידיהם, ורובם הגדול מתייסרים ויישאו את אחריותם לכישלונם ואולי לקלונם עד יומם האחרון. עם הפוליטיקאים החומקים מאחריות נוכל לבוא חשבון בקלפי, כמו עם ממשלת גולדה אחרי יום הכיפורים. שרק נדע מה קרה ולמה, מבלי לדרוש ראשים. זה אפשרי.
"אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס", נהגו לומר פעם מודחי קורס טיס שהלכו לשרת בסוללות הנ"מ, ואני שמעתי את פרוש הנכד אומר זאת, ואמרתי: "אוי, זה מצוין, שילכו לשרת בהגנה האווירית". אבל זה לא יקרה. "החזית השמינית" עוברת כנראה לנתב"ג.
5. געגועים לבית שתמיד אהבנו. אני מוצא אותם בנהירה של הציבור - מבוגרים, צעירים, דתיים וחילונים - תוך כדי המלחמה והמתח לנוכח הבנים בצבא, אל האולמות של האומנים הוותיקים שלנו ששרים את שירת הארץ.
הציבור צמא לשירת ארצנו, מתגעגע לתקופה שלפני, לעשייה, לאחדות ולערבות ההדדית. ויש בשירים, במילים ובמנגינות לא רק געגועים, אלא בעיקר תפילה ותקווה. תנהרו גם אתם, זה מרפא. שנהיה טובים וראויים ושבת שלום.
התרעות פיקוד העורף