כמו קלאב מד בבאלי וקנקון: עברתי סיוט, אבל אני אצא מזה | רון קופמן

המורפיום בכלל זה מועדון הסרט הטוב. אתה מקיץ מהטראומה ולא זוכר דבר. יש לי עבר עם חומרים משפרי תחושה, שהגמילה משימוש בהם לפני 12 שנה ועשרה חודשים וחצי - הייתה גיהינום בפני עצמו. נזקקתי אז לשנה כדי להתאושש ולהשתקם. אבל הצוות הרפואי בפנימית ט' הסביר לי כבר לפני חודשיים וחצי, שבבית חולים אסור לכאוב, לא משנה מה ההיסטוריה שלך, כאב זה מחוץ לתחום. אני גם מספיק הגיוני כדי לדעת מה הגבול שלי, לא להגזים. לעיתים אני כואב בשקט, כי אני מודע למינון.

מיד בסיום ההליך העלו אותי למחלקה, כאמור להשגחה של יממה. קיבל אותי אח. הוא היה מדהים, אני עוד הייתי המום ממה שעברתי, אבל הוא עשה את מה שהוא יודע והוקל לי.

המשמרת שלו הסתיימה בצהריים, הגיעה אחות. בשתי הדקות הראשונות שהיא דיברה אליי, הבנתי שמדובר בכלבתא, בעברית נקייה, וביץ' באנגלית נקייה פחות. היא הגישה לי תרופות. אמרתי לה שחלק מהן איני מכיר, לא קיבלתי אותן בפנימית ט', ואני מבקש הסבר מה זה הכדורים האלה.

"אני לא נותנת הסברים. אני מקבלת הוראות מרופאים, ואתה מקבל הוראות ממני", היא אמרה והגישה כוס מים. לקחתי רק את אלה שהכרתי. את השאר השארתי בכוסית הפלסטיק. "הא, הגיע אלינו מתחכם, נכון? מי אתה חושב שאתה? אמרו לי שאתה מפורסם, אבל אצלי אין מפורסמים, הבנת?".

עלה לי הדם לראש, כבר הקצתי מכל המשככים שקיבלתי מוקדם יותר. "תקשיבי לי, גבירתי. איני יודע מה אמרו לך, מי אמר לך, ולמה אמר לך. מהשיח בינינו אני מתרשם שיש לך ראש קטן ופה גדול. אם אני שואל אותך בנימוס מה זו התרופה שאת נותנת לי, את ח־י־י־ב־ת לומר לי, עד כאן ברור לך? גם אם לא, זה לא מעניין אותי. אני רוצה לראות רופא או רופאה שהם יסבירו לי. עד כאן רות? זהו, מיציתי אותך".

שכבתי במיטה בוער מעצבים, וכלום לא קרה. לא הגיעו רופאים למיטתי, לרדת ממנה לא יכולתי, כי הייתי מקובע למיטה.

סביב 20:00 הגיע רופא. הסברתי לו מה קורה, הוא אמר שזו שערורייה. אממה, הוא מתמחה ואינו בכיר, האחיות הוותיקות לא רואות אותו ממטר רץ. ביקשתי גם משככים, הוא הבטיח להנחות את האחות לתת לי.

לא ראיתי את האחות הזו עד סיום משמרתה סביב 23:00. החליפה אותה מישהי שנותנת לה מארס טורקי ברוע לב ובאטימות, שהאנטיפתיות זורמת ממנה כמו אחד מהמפלים בניאגרה פולס, בגבול קנדה־ארה"ב.

בחצות וחצי קראתי לה באמצעות לחצן המצוקה. "אני מבקש משככים, את אלה שאני מקבל במשך האשפוז", ביקשתי ממנה. "הרופא התורן אמר שהוא השאיר הנחיות במחשב".

אבל נפלתי על אב־טיפוס של טלי גוטליב, גלית דיסטל־אטבריאן, מאי גולן ומירי המחוננת־חצי קלאץ'. "אני לא יודעת מה השאיר הרופא, אני יכולה לתת לך אופטלגין, וזהו. זה מה שאני נותנת לכאבים. לכולם כואב פה, אתה לא היחיד. אין אצלי בקשות מיוחדות".

בדלת היציאה מהמחלקה הזו פגשתי את האחות מהצהריים, זו שככל הנראה שימשה השראה לשיר של אלטון ג'ון בתפקיד הביץ'.

היא שאלה אותי למה אני לבד, ללא סניטר. "למה? כי ככה החלטתי. אני חייב לומר לך שהמקום היחיד שבו את יכולה להיות אחות רחמנייה, זה המכון הפתולוגי. כי אז אף אחד לא יסבול מהרוע שלך. אולי במולדתך התייחסו למאושפזים כאל אסירים פוליטיים, מתנגדי משטר. גם פה זה יהיה כנראה בקרוב אם שלמה קרעי יהיה שר בריאות למשל. אבל את יותר מדי רעה גם לפי הקריטריונים שלו. אני מאוד מקווה שלא יעבירו אותך למחלקות ילדים. כי את תגרמי להם טראומה לשארית חייהם. את התוצר והמוצר הכי גרוע בתחום הבריאות, שאני לכל הפחות נתקלתי פה בכל שנות חיי. ואני מעריך שאני מבוגר ממך ב־20 שנה לפחות. אז שוב, אני אתפלל בלב שיעבירו אותך לעבוד בפתולוגיה. שיהיה לך יום קסום, מכשייפה'לה קטנה".

היא נראתה המומה קצת מדבריי, אבל לא ריחמתי עליה לשנייה. ההפך הוא הנכון. במעלית אמרתי לעצמי: "אלוהים אוהב אותי, אם הוא זימן לי אותה ממש על סף החופש. הוא כנראה יודע שאיני אוהב להשאיר חשבונות פתוחים".

חזרתי "הביתה", לפנימית ט'. האחיות שהגיעו לחדרי כדי לקלוט את התושב החוזר, שאלו אותי: "איך היה?".

עניתי להן. תחשבו על ההבדל בין קלאב מד בבאלי או בקנקון לבין קלאב מד באילת. אז אתם כאן ב־ט' - זה באלי וקנקון. עברתי סיוט, אבל אני אצא מזה, כרגיל אצלי.

"לא משהו גדול", הוא ענה. "אני אמלא את המזרק, ונמשיך את הבדיקה לעוד 25 דקות". עניתי לו: "לך על זה, אל תיקח ללב. יכול לקרות לכל אחד. חבל שזה קרה דווקא לי, אבל לא נורא, מסתגלים".

התאוששתי מהאירוע הזה, אבל כעבור כמה שעות כבר הייתי בעוד אחד.

הלך הליין ביד, זה המכשיר שמאפשר את החדרת האנטיביוטיקה לווריד. אצל אחד כמוני, שמקבל שלושה עירויים של ימבה שעות, הצעצוע הפלסטי הזה עם המחט הפלסטית, שתמיד נדמה לי שמערכת הבריאות קונה אותה במיליוני יחידות ממפעלים שהם סווטשופס באסיה או באפריקה, מתפרק לך בתוך היד בתוך שלושה ימים, ארבעה גג. אז זה קרה.

ואז הגיע אליי ע'. הוא עוזר רפואי. שאלתי מה זה המעמד הזה, אז הוא הסביר: "סיימתי את לימודי הרפואה עכשיו, ואני מחכה לתחילת השנה השביעית, סטאז', בינתיים אני עוזר כאן".

"שמע, יפה שהגעת אליי בלי אולטרה־סאונד למצוא וריד, כי אז לא היית נוגע בי. אבל אתה מפגין ביטחון, וזה יפה. יש לי רק שני תנאים לאירוע: אחד, אתה מכניס את המחט רק אם אתה בטוח שאתה בדרך לווריד; השני, יש לך רק ניסיון אחד. אצלי לא מקבלים תיקונים בחצר האחורית של החיים".

הוא הסכים. כבר בתחילת הביצוע הבנתי שלילד הזה אין מושג מינימלי בתחום. כשהוא הודיע לי: "מצאתי", עוד הספקתי לשאול אותו אם הוא משוכנע. אבל הוא כבר היה בהתרעת: "דקירה".

ברורררררר שהוא מעולם לא הגיע לווריד, כן? כששאלתי אותו: "מה קורה?", הוא ענה לי: "אני מילימטר ליד. אני מרגיש את זה". הוא לא היה מילימטר ליד, הוא לא היה בחדר, בקומה, בבניין ליד, אבל הוא שפע ביטחון עצמי. הודעתי לו שתם הטקס ואפילו מסיבת סיום עברה, ויאללה לשלוף את המחט, כי הוא משתק לי את היד. ואז הוא ענה לי: "חכה, יש לי שיטה"...

במקביל הוא ביצע תנועה שפירקה אותי מכאב. שאגתי בכל הכוח: "תוציא את המחט מיד! קח את הציוד שלך ותיפול לי מהמשקוף של העין, לעולמים! בחיים אל תתקרב אליי! יאללה, לעוף ומהר!".

בכל הסאגה הזו ישב חבר שלי פולו בכורסה מול המיטה, ולא הפסיק לומר לי שאני מדאיג אותו בקלות שבה אני מתמסר לכל מי שלובש מדים ירוקים או לבנים.

בעוד הוא מדבר, הגיע אח להכניס את ההתקן. זה כבר לא ילד, אני מכיר אותו הוא רב־מג בתחומו.

הוא דקר אותי שמונה פעמים בכל מקום בשתי ידיי. לא נשברתי, לא אמרתי מילה, בניסיון התשיעי הוא הצליח. אמרתי לעצמי, היה לי מזל. אם זה היה רופא, זה היה נגמר ב־20 ניסיונות. מה שעושה אחות, או בת שירות לאומי במיון בהרכבת התקן כזה, אחרי שלושה חודשים הדרכה ואימון, רופא לא יכול לעשות גם אחרי חמש שנים מהיום שהוסמך. כי אותה בת שירות עושה את זה 300 פעם ביום, חמישה ימים בשבוע, כמות שרופא לא עושה בחמש שנות התמחות.

פולו ישב המום בכורסה. אגרופו תחוב בפיו.

"קוופל'ה, אני זוכר אותך שוכר רופא מרדים לעקירת שן בינה. מה עובר עליך, תסביר לי, אחי. איך אתה עובר ועומד בהתעללות הזו? שמע, אני המום".

שיניתי את זווית השכיבה במיטה החשמלית, ועניתי לו. "פולו, תקשיב לי, אל תשמע, תקשיב. השיטה כאן באיכילוב הצליחה לשבור אותי. בעצם לא רק לשבור, אלא להביס. אני מובס, אחי, אבל אני עוד לא נכנע. יש בי עוד כוח, אף שאני חוטף בומבות כל יום, כל היום, לגוף ואולי גם לנפש, אני הרי לא מבין בזה".

הוא קם מהכורסה, אמר שדיכאתי אותו מספיק, אז הוא הולך לנוח בבית. "קוף, אני מודאג ממך. אני לא מכיר אותך כנוע כזה, אתה בטוח שלא עברת כאן ניתוח לשינוי מין? מה, זהו? אתה כבר לא הקוף? אני מתכוון ה־קוף, אתה מבין אותי, כן?".

הרגעתי אותו. "פולצ'וק, תן לי לסיים את ההליך הרפואי, אבל לסיים. ואחרי זה שבוע לנוח, להירגע מהסיוט, ואני חוזר להיות חלאה כפי שהייתי תמיד. מילה שלי".

הוא הביט בי וענה: "וואו, הורדת לי אבן מהלב, בחיי. אז יאללה, אנחנו מחכים כבר שתחלים. החבר'ה רוצים לתת לך ביס בצוואר. אתה יודע כמה עולה חניון פה? ואנשים כל יום פה. מזל שאני על קטנוע. אתה יודע שאם אני ברכב, אני בא לכאן אחת לעשרה ימים. הלו, אני רומני, אנחנו לא משלמים מחירים כאלה".

פולו הלך, חמש דקות אחריו הגיע שלומי. גם הוא לא פראייר בכלל בציניות. הוא גם חכם כמו שד, צריך לשקול מילים איתו. אתה מאבד ריכוז לרגע בשיח איתו, הוא כורך סביבך את הלאסו ומושך חזק.

אנחנו חברים עשרות שנים, חלק מהן גם עבדנו ביחד בעיתון "הארץ". הוא היה עורך מחונן, הוא עבר על מאות טקסטים שלי, הוא יודע איך אני חושב. "מה קורה, קוף?", הוא שאל.

"הרופאים אומרים שאני מתקדם. זה תהליך איטי, אבל אני אהיה בסדר".

הוא צחק בקול. "אתה מנסה לדפדף אותי, אז די, כבר אין לי סבלנות אליך. מה קורה? באמת מה קורה".

"שלומי, מה אתה רוצה מהחיים שלי? עברתי בלילה MRI. הם רוצים לוודא שהזיהום בכף הרגל לא חרג וטיפס למעלה, לכיוון השוק. אלה החדשות אחי, באמא".

הוא עיבד את המידע במהירות שיא. "אוקיי. ואיפה הפענוח? אנחנו הרבה שעות אחרי".

"בנאדם, אני לא מנהל את בית החולים, כן? אני גם לא הנבדק היחיד. בטח יהיה ביום ראשון או שני. כמו שאמר מייקל דאגלס בסרט 'וול סטריט' הראשון: 'כסף לא ישן אף פעם'. אז הרדיולוגים עובדים. נראה מה יהיה".

הוא לא השתכנע, אבל זו האמת, אין אחרת, אז איני מדפדף. עברנו לשיח על דברים אחרים שיותר קל לי בהם. אני לא אוהב להעיק על משפחה וחברים במצבי, כי גם בלי התעוקה שלי הם מרגישים חרא כשהם רואים אותי במיטה מחובר לוואק ואנטיביוטיקה לווריד ומאושפז כמעט חודשיים.

הבטתי בה והגבתי. "כיפוש, אני אגיע לבר מצווה. אני הבטחתי לו, נכון? גם אם אצטרך להגיע במיטה עם אמבולנס, אני אגיע. תדגישי לו את זה, כשאבא מבטיח, אבא מקיים. נקודה. אני עוד לא אכזבתי אותו מעולם. מה נסגר?".

"מאמי, הוא רק בן 13. הוא בא לכאן בכל האשפוז הראשון, ציפה שתחזור הביתה. חזרת, הוא היה מאושר, הוא נדבק אליך, פתאום קרסת שוב. אשפוז, ניתוחים, זו התמודדות עצומה בשבילו. אתה נותן לו את הביטחון שעכשיו אין לו. תבין אותו, נסה לדמיין איך הוא חש".

אני לא צריך לנסות, אני מדמיין בדיוק. אבי, יוסק'ה ז"ל, חלה בסרטן בפעם הראשונה כאשר הייתי בן 13, בגילו של גיא. הוא היה אז בן 47. הוא נותח ועבר עוד טיפולים מפרכים, ואני הייתי מודאג, לא הפסקתי לדאוג, המון שנים. אצלנו בבית ההורים לא נידבו יותר מדי מידע. הייתי צריך להשיג לבד, אבל השגתי כל מה שיכולתי על המחלה. אז אני מבין את הילד.

סיימנו לאכול, ירדנו למרפסת העישון. אמרתי לכיפוש שכאשר הכל יסתיים, אני רוצה לקנות לה משהו יפה, מתוך אסירות תודה, על מה שהיא עושה בשבילי, זה לא מובן מאליו מבחינתי. אני רגיל לתת, לחיות לפי הכלל של גנדי: אם צריך אני בא. איני דורש את זה מאנשים אחרים.

"מאמי, אתה לא קונה לי כלום", הגיבה כיפוש. "יש לי את כל מה שאני צריכה, לא חסר לי כלום. אני רק רוצה ממך דבר אחד, שתפסיק לעשן. אני יודעת שעכשיו אתה מעשן הרבה פחות, כי אתה מחובר לעירויים במיטה במשך 12 שעות. אבל זה לא יימשך הרבה זמן. אז את הכסף שרצית להשקיע במתנה בשבילי, נשקיע בגמילה מעישון. ואל תחשוב אפילו לרגע שאתה יכול לסובב אותי. אתה כבר מכיר אותי, זה בלתי אפשרי, כי אני מכירה אותך טוב יותר מאשר אתה מכיר את עצמך. לא משנה כמה זה יעלה, גם אם צריך לסגור אותך במוסד מיוחד, אני אסגור אותך. אני לומדת עכשיו את כל החומר בעניין הזה. בינתיים תמשיך למכור לי את הסיפור: 'הרופאים אמרו שחמש סיגריות זה בסדר, אפשר לחיות עם זה'. אתה תפסיק בכלל, כלום, לא תיגע בסיגריה יותר".

רציתי להשיב לה, אבל פתאום נשמעה אזעקה, וגיא לבד בבית. אומנם הוא מתורגל בנוהל ירידה למקלט, וכל השכנים מכירים אותו וידאגו לו, אבל דאגנו. "כיפוש, תבררי לפני בוואטסאפ אם הוא נרדם לפני האזעקה, ואולי לא התעורר".

הוא אכן ישן, נרגענו קצת. חיכינו לשיחת טלפון ממנו. היא הגיעה כעבור 20 דקות, הוא רק רצה לברר איפה היא. אמרתי לה שתיסע הביתה, אני אתגלגל לחדר מאוחר יותר.

"תחשוב על מה שאמרתי, מאמי, כי אני רצינית", כיפוש סיכמה.

היא הבעיה האחרונה שלי כרגע. בבוא הזמן נתמודד. דחיינות היא הרי דרך חיים אצלי, אני ממש טוב בזה.

בגלל מצבי, היא עשתה את הכל לבד ושיחקה אותה בגדול, בענק.

כמובן היא ארגנה לי איסוף והסעה, גיהצה לי כמובן את החולצה מהחתונה שלנו. לא הסכמתי שתקנה אחרת, רק זו. "קונטיניואיטי" ("המשכיות") קרא לזה אפרים קישון באוסף ההומורסקות שלו "עצם בגרון". זו חולצה שלבשתי מעל טריקו לבנה, לא רכוסה, גם בחתונה של ירדן. ואלבש אותה גם בחתונה של יולי מתישהו (היא נגד חתונות דתיות) וגם של גיא, אינשאללה.

הכל תקתק. גיא הדהים אותי ואת האורחים במיומנות שבה קרא את ההפטרה והברכות. דמעתי מהתרגשות, קיוויתי שלא רואים.

היו גם ברכות של כיפוש, ירדן ויולי. אני הייתי אמור לסגור בברכה האחרונה. כתבתי לו מראש טקסט שכיפוש הדפיסה לי כמובן. קמתי מכיסא הגלגלים, נשענתי על משקוף דלת האולם, הוא וכיפוש עמדו לידי.

פתאום, ללא התרעה מוקדמת, חטפתי התקף דז'ה־וו. מהשנייה הראשונה שראיתי אותו בחיי, רצו לי מאות תמונות בראש, כמו במקרן שקופיות עתיק ומהיר.

ויתרתי על הטקסט הכתוב. הודיתי לכולם, למשפחה של כיפוש, למשפחה שלי, לחברים, וכמובן לכיפוש, שלה אמרתי שוב: בלעדייך אני כלום ושום דבר. בנוהל.

הדמעות הציפו את עיניי כשאמרתי לגיא: "יש לי רק חלום אחד עליך. אני רוצה שתהיה מאושר בכל יום בחייך. כל עוד אני כאן ואמא שלך גם, אנחנו נעשה הכל כדי שתהיה מאושר. אני מבטיח ומתחייב. ותזכור, אף פעם לא אכזבתי אותך".

וזהו, נגמר. אבא עושה בושות, פתאום הוא בוכה, אבל זה מה שיש ילד שלי. אז תהיה מאושר.

נדרכתי, ניסיתי להבין את המהלך הבא שלו. "רון, אל תדאג, אני אוציא אותך מהחדר. אני מעריץ אותך, אני לא אפגע בך". אמרתי לו תודה וציפיתי לבאות. האחיות השתלטו עליו, והוציאו אותו מהחדר. לא עצמתי עין מאז.