אפשר להתחיל להספיד את עצמי כעת. אבל מה שעניתי לה היה: "אין כרגע תינוק, היה לפני שנה וחצי והוא מתוק מאוד". המוכרת קצת התבלבלה. האמת גם אני קצת התבלבלתי. מודה. פעם ראשונה שלא התגוננתי מתוך כאב עמוק. סך הכל המוכרת פנתה אליי מתוך כוונה טובה. אבל היי, אנשים במרחב הציבורי, תנסו לא לשאול שאלות על גוף האישה, אם היא לא החליטה לספר לכן את רחשי ליבה ומידותיה.
המוכרת ההיא הייתה בעצם הדילמה שלי מול המראה כל יום. זאת שנעה על ציר ה"מה קרה לאגן שלי מאז הלידה השלישית", לבין "את דווקא אחלה חמודה והנה עוד שבעה קילו כבר הולכים להיעלם מחייך". ואולי לראשונה מזה שנים רבות אני נותנת לעצמי את הזמן, כי זה לוקח זמן וזה לא כזה פשוט, למרות שכל יום בבוקר אני מרגישה קצת תקווה שהנה אני הולכת להיות יותר פחות. לעתים במהלך היום זה הופך להיות פחות יותר.
ונקודה זו שמה בזרקור ענק את האימהות שלי. הרי כשאורי אומרת לי "אמא אני אוהבת את הבטן הזאת הגדולה הזאת ואת הלב הגדול", אני לא נעלבת. אני יודעת שהכוונה שלה טובה. אני רוצה שהיא תדע שבטן יכולה להיות בכל מידה, גם לא אחרי לידה. ואני בעיקר אוהבת שהיא לא מסננת ואומרת הכל, פשוטו כמשמעו וכהווייתו, כמו שהיא חשה.
דרך אורי אני מבינה שאני אשכרה יכולה להיות נאה בכל מידה. ונכון שהאימונים בחדר כושר, בשילוב עייפות, בשילוב אכילת אורז לבן בעשר בלילה לא עושים איתי חסד. אבל לא יקרה שאלך לישון רעבה, רק כדי להרגיש רזה. אני כבר לא בגיל, לא ברמת ריכוז ולא בסבלנות לנהל את חיי עם רעשי קיבה מקרקרת ברקע.
ואולי דווקא מתוך ההבנה הזאת של תהליך ארוך קצת יותר ממה שחשבתי, אזכה לשלט חוצות באיילון עם הסלוגן "הזמן הנכון לאהוב את עצמך הוא תמיד", לאו דווקא בהלבשה תחתונה, אפשר גם לבושה. וכשפונים אליי לעתים אנשים כאלה ואחרים ושואלים אותי מה עם ילד רביעי. אני עונה שעוד לא התרגלתי שאני אמא לשלושה, עם מלא עייפות, בטן מבצבצת ואולי לראשונה בחיי בלי בושה.
התרעות פיקוד העורף