בשונה ממדיניות הביטחון והחוץ, הנתונות לוויכוח ולעמדות השקפה שונות, בעניין הקטל בכבישים לא יכול להיות ויכוח. הכול מעשה ידינו, והכול ניתן לשינוי בידינו. זהו קטל בהיקף המחייב את גיוס כוח האדם והמשאבים הדרושים כדי להיאבק בו ביעילות. מול חוסר הפעולה הנמשך של רשויות המדינה נכון לרשום את הנושא כאחד הכשלים החמורים ביותר של הממשלה הנוכחית.
והיום, בושה לראות מה קורה, ואשמים במצב אינם חסרים. קודם לכול, מדובר ברפיסות של הרשויות האחראיות, בעיקר המשטרה, משרדי התחבורה, החינוך והמשפטים וכנסת ישראל. ויש גם חלק לאדישות התקשורת. שכן רשויות המדינה פועלות באווירה פוליטית. הן מתגייסות לפעולה רק כשקיימת מודעות ציבורית היוצרת לחץ ודורשת פעולה - ומודעות כזו יכולה להתגבש רק מכוח התקשורת. התקשורת אומנם מדווחת על תאונות, אך לא מבקרת את הרפיסות של הרשויות.
נחוצה החלטת ממשלה כוללת ומחייבת בנושא. אפשר להעניק סמכויות לאלפי פקחים עירוניים לאכיפת תקנות התעבורה במרחבי הרשות המקומית. בהשקעה לא גדולה ניתן להפריד את הולכי הרגל מכלי הרכב בתוך הערים. את מעברי החציה אפשר לעשות מקום בטוח להולכי הרגל, במקום שיהיו מלכודות מסוכנות. את מהירות נסיעתן של המשאיות יש להפחית, כפי שהיה בעבר הרחוק וכפי שמקובל באירופה. ואפשר לקיים צעדים נוספים.
מי שאומר כי הנהגים אחראים לתאונות אינו מבין את הנושא. מובן שהנהגים יוצרים בהתנהגותם תאונות דרכים, אבל אנו זקוקים למהלכים שישפיעו על התנהגותם. אלא שמשרד התחבורה אינו בונה תוכנית פעולה אפקטיבית, המשרד לביטחון פנים אינו פועל ליישום אכיפה הרתעתית, פרקליטות המדינה אינה מעניקה קדימות להגשת תביעות נגד עברייני תנועה, ושופטים גוזרים עונשים שרבים מהם אינם מרתיעים.
אבל ההובלה חייבת להיות של משרד התחבורה. הוא צריך להציע תוכנית לאומית, המחייבת את כל רשויות המדינה. בהיעדר תוכנית כזו טמון הכישלון שיעלה לנו בחייהם של מאות בני אדם נוספים מדי שנה.
התרעות פיקוד העורף