שתי סוגיות עיקריות עומדות על הפרק. האחת נוגעת להסכם ההפרדה מ־1974. א־שרע מבקש להשיבו, וכך לתת תוקף מעשי ופורמלי לריבונות הסורית על שטחה, באופן שיחזק את הלגיטימציה לממשלו. ישראל תרצה להבטיח את האינטרסים הביטחוניים שלה באמצעות הסכמה על מרכיבי הפירוז של השטח ועל יכולתו של המשטר להשליט את מרותו.
שני הצדדים משתמשים במהלך המשא ומתן בנכסיהם. ישראל נסמכת על ההישגים הצבאיים בשטח, שמאפשרים לה להחזיק בטריטוריה סורית ולבנונית, בתמיכה אמריקאית. א־שרע נשען על רצונה הברור של הקהילה הבינלאומית להבטיח את הצלחתו. הוא מתייחס בפומבי, בנינוחות, לאפשרות להגיע להסכם שלום עם ישראל, ונוקט גישה פתוחה וחיובית כלפי לבנון על מישור “שתי מדינות ריבוניות”.
וושינגטון, מצידה, העלתה הילוך. מסריה האחרונים לישראל מצביעים על ציפייתה שזו תיענה לצעדים החיוביים הננקטים בסוריה ובלבנון. עניינה של ארצות הברית הוא בייצוב שלטונו של א־שרע, ויש לה אינטרס רב להגיע להסכם ישראלי־סורי שיאפשר לטראמפ לנופף בהצלחתו. כך גם בזירה הלבנונית. הנחישות שהממשל הלבנוני מפגין ביחס לפירוק חיזבאללה מנשקו מחייבת בראייה האמריקאית מענה ישראלי הולם בדמות נסיגה מעמדות שבהן היא מחזיקה בדרום לבנון ואיפוק בפעילותה הצבאית במדינה. הקולות הנשמעים ממשרד ראש הממשלה בירושלים מעידים שהמסר האמריקאי נקלט.
ישראל חייבת לצעוד בנתיב המדיני המסתמן. היא מצטיירת בחודשים האחרונים כמי שיש לה עניין בסוריה חלשה, וכמי שנוקטת אסרטיביות רבה מדי מול לבנון, לא כל שכן בעזה. המונח “הגמוניה ישראלית” קנה לו אחיזה באזור, באופן שאיננו משרת את האינטרס הישראלי. יש לתרגם את ההישגים בשטח למטבע מדיני.
התרעות פיקוד העורף