ראש אמ"ן לשעבר צדק בנוגע לתוכן שבו התנצל אבל לא בנוגע לצורה – הסגנון שלו היה מתלהם, זחוח, בעיקר מדבר במהירות חצאי משפטים שאינם תמיד ברורים. דבר אחרון זה - דיבור קוגניטיבי מהיר הוא הסימן הטוב ביותר שהאדם לא מרגיש. כן, הוא אמר שהוא לוקח אחריות אבל בלי באמת להרגיש זאת. לשם כך צריך לומר בעצב ובכאב כמה קשה לו הכישלון והאחריות, כמה קשה לו לפגוש משפחות שכולות, של אלה שנחטפו ואלה שנפצעו. לשם כך צריך לדבר לאט ולהרגיש. זה א' ב' של כל פסיכולוג. אכן אופי לא משתנה גם לא כתוצאה מאסון כזה כבד. חליוה נשאר זחוח ומתנשא, לא באמת מסוגל לשאת באחריות.
מה ראיתי? ראשית, הייתי בשנות השישים לחיי מבוגר מהמבוגרים שבהם אולי בעשרים שנים. לא באתי לאמ"ן לשם קידום ופרנסה ועל כן הייתי משוחרר מהצורך לרצות את הסמכות. נכחתי בישיבות חשובות שבהן לא נשמעה ולו מילת ביקורת על פרויקטים יקרים שנבחנו. לאחר הישיבות נגשו אלי לא אחת בכירים - שכנראה ראו בי דמות אב - ואמרו שהם לא אומרים את מה שהם חושבים וזה מתסכל אותם מאוד.
לא אכביר מלים, נאמר לי במפורש לא לסתור את דעתם של הבכירים ("יעשו לך איפון"- ראה ג'ודו), "הוא המוציא והמביא לראש אמ"ן ולכן אסור לסתור את דבריו" ועוד. ההתחלה הייתה טובה – הזמינו אותי משום שרצו לשמוע את דעתי ופתחו לפני חומרים בדרגת סיווג גבוהה ביותר. בהמשך כשרציתי לעודד חשיבה פתוחה ויצירתית החלו להתגלות הקשיים.
בעת שהותי במערכת לא יכולתי לנבא שחמאס יתקפו. ראשית, מתוך רשלנות המערכת לא קבלתי את מסמך חומת יריחו, עדויות של תצפיתניות, לא הייתי מודע לקשר כלשהו של אמ"ן עם השב"כ ואוגדת עזה ועוד. מה שכן ראיתי כפסיכולוג היה מערכת מסורבלת, מסואבת, מרצה, בעלת חשיבה מונוליטית ללא גיוון תרבותי, ללא רצון ללמוד באמת כיצד חושב האויב (תחום שלשמו הזמינו אותי) וודאי ללא חופש חשיבה ויצירתיות. לכל זה וודאי אחראי אלוף במיל' אהרון חליוה. כשעזבתי היו בכירים שאמרו: "אם אתה עוזב הלך עלינו".
כשמאיימים על מישהו שירצחו אותו הפרט חש פחד ועושה משהו – בורח, פונה למשטרה וכדומה. הוא יתקשה להדחיק איום מפחיד כל כך. בקבוצה הכללים שונים והדחקה קבוצתית היא בעלת עוצמה אדירה. אני מתבונן בשכן שלי שנראה רגוע, הוא מתבונן בי ושנינו שותפים כעת להדחקה קולקטיבית שהולכת ואוחזת במדינה שלמה החל מקברניטה ושריה, דרך מערכת הביטחון, התקשורת והאזרחים.
הדחקה היא נעימה, ממכרת ולכן מסוכנת כל כך במיוחד כשהיא קבוצתית באופן שיוצר אשליה משותפת. קשה מאוד לשבור קונצנזוס כזה שבו לא אנו מורתעים אלא האויב: על כן מניחים להם להתעצם משום שהם לא באמת מסוכנים, תוקפים בסוריה ולא בלבנון מבלי להודות בפחד מטיליו המדויקים של חיזבאללה, תקיפה באירן נדחית שוב ושוב – הרי עם חיזבאללה איננו מסוגלים להתמודד ולא עם האוהלים שבנה על הגבול אז איך נתמודד אל מול שניהם יחד, אבל פתאום ההדחקה נפרצת ואנו נבהלים כשמחברת החשמל אומרים שיתכן שטילי חיזבאללה יחשיכו את הארץ לשבועיים.
האם היינו מעזים לתקוף את אירן הסף גרעינית אם לא היה קורה לנו נס וחמאס היה תוקף אותנו וחיזבאללה מצטרף למערכה? היינו חוששים שלא רק אירן תהלום בנו אלא גם חיזבאללה וטיליו המדויקים אשר פחדנו לגעת בהם כמעט לאורך כמעט שנה שלמה. זהו נס נוסף בנוסף לנס שחיזבאללה לא תקף אותנו בשבעה באוקטובר בצפון ביחד עם חמאס. אבל לדידנו הם מורתעים ולא אנחנו.
צריך להסביר את ההבדל העצום בין עבודה אנליטית כירורגית שעשה בהצלחה רבה המוסד באירן ובלבנון באופן שאנו יודעים היכן הוא חלון חדרו של מדען גרעין אחד או בכיר חיזבאללה אחר לבין הצורך להבין הליכי נפש של מנהיגים ואוכלוסייה. אלה שני דברים מאוד שונים. הראשון לא דורש הבנה פסיכולוגית האחרון בעיקר הבנה פסיכולוגית.
האם התעייפנו משום הקושי לחיות ברמות אדרנלין גבוהות כל הזמן? יתכן. האם אלה הגנות המכונות "מאניות" המספקות תחושה נעימה וזחוחה שהאויב מורתע? בהחלט יתכן. יצרנו קבוצה מאושרת שמחזקת את עצמה. הרי מדד האושר של ישראל הוא מהגבוהים בעולם: אנחנו הכי טובים, העם הנבחר ומה עם צניעות?
במצב נפשי כזה לא פלא שמתעלמים מכל סימני האזהרה - ההגנות מספקות הסברים כושלים לסימנים אלה. זה מנפלאות המוח האנושי מהרגע שהוא אימץ קונספציה המציאות מסתדרת על פי קונספציה זאת ושחור יכול להיראות לבן. בקליניקה אנו פוגשים טעויות חשיבה כאלה בכל יום שמטרתן היא אחת – להימנע מכאב.
על כן טבעי לנו, כפי שזה טבעי לכל המערב, להתמקד בעצמנו ולשכוח מהאחר – במקרה זה האויב. רבות נכתב על זה ורבות כתבתי אני על כך. לא במקרה המערב מתקשה להבין את המניפולציות האינסופיות של חמאס, לא במקרה נכשלנו גם אנו בכך ביום כיפור ובטבח השבעה באוקטובר. לא ארחיב על זה כאן. רק אומר שהסיכוי של חברות מסורתיות קולקטיביות - אפילו דוגמת חברות מזרח אסיה - לפול במלכודת שחמאס כרה לנו הינו קטן יותר. אלו אנשים צנועים יותר, זהירים יותר ובעלי חשיבות עצמית פחותה.
לתקשורת תפקיד מרכזי ב"לעולם לא עוד". השיחה בתקשורת היא כזו שלא מאפשרת להרגיש - לא למראיין, לא למרואיין וגם לא לצופים. ככה זה כשמדברים במהירות ועל כל שאלה יש מיד תשובה. אנו יודעים זאת מהקליניקה. כך מדברים מהזיכרון ולא מעומק ההרגשה. כך לא ניתן לטפח חשיבה חדשה ויצירתית. כך המרואיינים לא יכולים להרהר, להתלבט וודאי לא לומר אני לא יודע או לא חשבתי על זה שלא לדבר על טעיתי – כל אלה תנאים הכרחיים לצניעות וליצירתיות.
התרעות פיקוד העורף