אני חי כל חיי בגבול עזה ולכן אוכל להעיד כי הרוב המכריע של תושבי האזור תומך בעצירה מיידית של הלחימה למען הצלת נשמות האחים שלנו בעזה ולמען המשפחות של החללים שמוסתרים שם. בעצירת הלחימה יש אומנם סיכון ביטחוני.
הטענות שלפיהן טבח 7 באוקטובר עלול לחזור על עצמו אם לא נחסל את שרידי הטרור, מקורן בטראומה מוצדקת. אך הטענות מתעלמות מכך שצה"ל השמיד זה מכבר את ליבת צבא האויב, וכוחות הביטחון המצוינים שלנו מסוגלים למנוע התהוות כוח טרור משמעותי ברצועת עזה.
טיעון נוסף אומר ששחרור מחבלים רוצחים יסכן ישראלים. יש חשש כזה, ומולו עלינו להציב את חומת המגן המודיעינית שלנו. בעוד שהאיום הנוכחי חורץ את גורלם של אנשים וחללים בעלי שמות ופנים, את הסיכון הפוטנציאלי אנחנו, עשרה מיליון ישראלים, חולקים במשותף. זו מהות הסולידריות הלאומית.
עלינו לעצור, כפי שעצרנו בגבול לבנון ובאיראן, גם אם לא חיסלנו בחזיתות אלה את כל תשתיות האיום. עלינו לעצור כעת משום שהעם לא יעמוד במלחמה ללא יעדים בני השגה של "ניצחון מוחלט", החיילים לא יעמדו בסבבים מתמשכים של לחימה, והכלכלה הישראלית לא תוכל לשאת את עומס המלחמה. גם הפגיעות בחפים מפשע בעזה מטלטלות לב אנוש וחורצות את דיננו בקרב ידידותינו.
עצירת הלחימה אין פירושה סיום המלחמה בנבלי הטרור. משיחזרו החטופים, נמשיך לעמוד על משמר הביטחון. מוכנות להילחם אין פירושה לחימה ללא הפסקה. חובתנו לתעדף בין המשימות החשובות. ראש הממשלה יודע זאת, אך אין לו חופש פעולה פוליטי כיוון שיציבות ממשלתו מבוססת על קולות קיצוניים שמבקשים להילחם ללא גבול ולמלא את הרצועה ביישובים ישראליים – חזון אפוקליפטי.
התרעות פיקוד העורף