הטבח שערכו מפלצות חמאס יצר את התחושה כי מה שהיה לא יהיה עוד, אך לחיים בישראל דינמיקה משלהם. ההזדהות הקצרה עם קורבנות הטבח בקרב עמי העולם הומרה בחמלה לסבל של תושבי עזה, כשהמסובב משכיח את הסיבה.
אף שישראל אפשרה למאות משאיות סיוע לפרוק מזון, דלק ותרופות יום־יום, בכמות שמספיקה לכלל האוכלוסייה, הלחצים להגדלת הסיוע גברו ככל שהתארכה המלחמה. מאחר שחמאס שלט בחלוקת הסיוע על פי העדפותיו, חלק נכבד מהסיוע נשדד על ידו ולא הגיע לאוכלוסיית עזה. בצד זאת, חמאס קיים קמפיין שקרי על מגיפת רעב ברצועה והמסע המושקע הניב גל אנטישמיות בארצות המערב.
במציאות מורכבת זו על ממשלת ישראל לתמרן כדי להשיג את יעדיה המוצהרים: הבסת חמאס ושחרור החטופים. הדילמות בניהול הסיטואציה נובעות מהפרדוקס שמחייב מצד אחד מניעת קריסה “אזרחית” ומצוקת רעב המונית, ומאפשר מצד שני את המשך שרידותו של חמאס בשל שליטתו בשרשרת האספקה.
הסיוע המסיבי שמועבר לעזה אינו מסייע לישראל בהשגת יעדי המלחמה, והוא גם לא תורם לעצירת המלחמה, אלא להפך, מאריך אותה. מחצית הכוס המלאה היא האפשרות שהסיוע משמר את שאריות הלגיטימציה הבינלאומית למלחמתה של ישראל בשואפים להשמידה.
לא זכורה לי מלחמה בישראל שלפניה או במהלכה הוצגו לציבור תוכניות פעולה, אסטרטגיה ויעדים. בתיאוריה זה נשמע הגיוני ומתבקש, אך יש פערים בין התיאוריה ובין הפרקטיקה.
התרעות פיקוד העורף