כאשר כתבתי כמבקר הטלוויזיה של “חדשות" ביקורת נוקבת על התוכנית “פופוליטיקה" בהגשתו של מרגלית, הוא טען שאני רודף אותו בשל העובדה שהתנצלתי בפניו על פרסום שגוי ב"מוניטין", שבו נכתב שמרגלית כתב ב"בול".
מרגלית נהג להתקשר לעורכי “חדשות" ולהתלונן שידיי אינן נקיות בבואי לכתוב עליו. כאשר נקלע מרגלית לסערה ציבורית, כשהשתתף בפרסומות טלוויזיה בשירות קופת חולים מכבי, חשבתי שראיית המציאות שלו לקויה ותגובתו האלימה לביקורת אינה ראויה.
“הארץ" השעה אותו מכתיבה, עד שהסתיימה הקדנציה שלו כפרזנטור של מכבי. מרגלית גם סירב להבין מה לא תקין בהגשת שתי תוכניות טלוויזיה - “ערב חדש" ו"פופוליטיקה" - בערוצים מתחרים בעידן מסחרי.
בחסות חשיבתו ה"גמישה", הפך מרגלית את עורו ושינה את עמדותיו כאדם המתפוצץ מעודף ערכי מוסר. הדיאלקטיקה של הסבריו הנפתלים, מדוע היה גנוסר קודם נהדר ואחר כך מוקצה, לא שרדה את מבחן ההיגיון האלמנטרי.
דנקנר נותר צמוד לתמיכה חסרת פשרות באולמרט; מרגלית ודנקנר לא נפרדו כידידים. הבעיה עם מהפכים אידיאולוגיים כאלה, שקשה לקורא לדעת היכן סרו השניים לצו מצפונם והיכן שעו לשיקולים תועלתניים. מהפכנים קובניים הם לא היו.
דנקנר ומרגלית, חברים טובים, היו אחראים לקרב האחרון על הפרופיל התקשורתי של “מעריב" באחד מגלגוליו הקודמים. הם יצאו יחד בקמפיין העממי “איפה הבושה?", ניסיון של “מעריב" לגרוף אהדה וקוראים. הצלחת “איפה הבושה?" סימנה לשניים אופציה לדרך חדשה ולכתיבה משותפת.
גנוסר מצידו, היה זקוק לכל גילוי של אהבה, ודנקנר ומרגלית היו מבוע גועש. לא הייתה דרך לפרק את המנאז' א־טרואה הזה. רבים מידידיו של גנוסר העירו לו, לא בעדינות, שידידותו עם השניים מר יהיה סופה, שלא דוגמת חברותו עם אדם ברוך.
בספרו “ראיתי אותם", שבו סיכם את החצי הראשון של חייו בתקשורת, הקדיש מרגלית שטח נכבד לגנוסר. רוח הדברים הייתה תומכת, ידידותית ומפרגנת. פה ושם שרבב מרגלית הסתייגות ברוח האווירה הציבורית, אבל השורה התחתונה הייתה ידידותית כלפי גנוסר.
בספרו “התפכחות", שבו סיכם את החצי השני של חייו בתקשורת, שנכתב אחרי תחקיר גנוסר ב"מעריב", חזר מרגלית למקרים שתיאר בספרו הראשון ושם עליהם ספין שלילי. זאת הייתה התמחותם של דנקנר ומרגלית: למחזר את עברם מזווית חדשה בשם גמישות אינטלקטואלית.
כך כתב מרגלית על גנוסר ב"ראיתי אותם": “בפרשת 300 הנפגע המרכזי היה יוסי גנוסר...'לא הרמתי עליו יד' (על עיזאת נאפסו - ר"מ), אמר לי גנוסר, שיצא פגוע מהפרשות שבהן נכרך שמו, ‘אם תקשיב טוב - הוא גם לא טוען זאת'...".
מרגלית העיד על ההתלבטות שקרעה את דנקנר, שהיה חייב לפרסם את הדברים על גנוסר חברו. יש תיאורים רבים של ההתלבטות המתקרנפת של דנקנר. עורך “מעריב" היה מוכן באותם ימים לפרסם כל דבר על כל אחד שיציל את תפוצת העיתון ואת הקדנציה האומללה שלו כעורך. על פי עדות מרגלית, פנה דנקנר לנמרודים בעניין “תיק גנוסר", כדי לקבל את תמיכתם וזכה באישורם ובתשואות סוערות.
אותו בעבוע חומצי ממעמקי ביצת הברנז'ה, הזולל כל מרבץ של שיקול דעת וטעם טוב. כל מי שהשתנת איתו בבריכה הוא מי שחובה עליך לשמור על האינטרסים שלו. השניים, שהגנו על גנוסר בחירוף נפש, שמו עצמם כעת כמי שאינם מבינים כיצד הפך ידידם למיליונר בלי לשאול לרשותם או לעדכן אותם.
למעשה, שבו השניים משליחות התרמה בניו יורק. המזוודות על עגלתו של גנוסר אכן היו גבוהות. מי שבילה איתו בניו יורק הכיר את בולמוס הקניות וחיבתו למזוודות. הכבודה הייתה של גנוסר לבדו.
הוא היה העיתונאי הבכיר ביותר והראשון שסיפר על מה שהתרחש ב"מעריב" באותן שנים. כעת זה היה בסדר מבחינתו - בעיקר משום ששב לכתוב ב"מעריב" - שהשניים, שלדבריו לא הבינו עיתונות חופשית מהי, יהיו בעובי הקורה.
דן מרגלית: "ידידו של גנוסר, משה גביש, ביקש להגיב ב'מעריב' על מאמרי. קודם לפרסום הוא הזמין אותי לפגישה, שבמהלכה ביקש התחייבות מראש כי לא אכתוב תגובה לתגובתו. סירבתי להתחייב, אלא אם אקרא מראש את מאמרו, שהמתין על שולחנו של דנקנר. גביש נרתע. הוא ויתר על פרסום מאמרו ונותר ממורמר וכועס".
משה גביש: "סוכם עם דנקנר שהרשימה תתפרסם לאחר שמרגלית יצא גם בתוכנית טלוויזיה שבה השמיץ את גנוסר. את כל זה עשה מבלי שניסה אפילו לברר אם המקור שלו אמין. מרגלית מסתופף בצילם של חשובים ונחשבים ומתרועע איתם יותר מהרצוי לעיתונאי בעל אינטגריטי, אך כאשר הם נופלים (ורק כאשר יש סימנים ברורים לכך), הוא הראשון ליידות בהם אבנים".
הכמיהה לסולחה אפיינה את תפיסת עולמו של מרגלית לא רק מול גנוסר. כאילו שהחבטות הקשות, שחילק תוך פגיעה באיברים פנימיים, היו חלק ממשחק שכל המשתתפים הכירו את כלליו; להתעורר מעלפונם וללכת לאכול דג עם מרגלית.
הוא זיהה בגנוסר ישראלי קשוח ופיקח. גנוסר היה שליחם החשאי, ערוץ אחורי עם ערפאת, של חמישה ראשי ממשלה, החל מרבין, שהיה לו אמון מלא בגנוסר שיציג את עמדותיו כמסירתן.
הקביעה כי גנוסר עסק “בהתעשרות על גבם של האינטרסים הביטחוניים הרגישים ביותר", כתב טל, “היא האשמה קרובה לבגידה. דבר נורא ונפשע שעוללו למי שהקדיש - וזו לא מליצה - את רוב חייו לביטחון ישראל ושהיה קרוב מאוד להתמנות לראש השב"כ".
בימים שבהם היה לדנקנר ולי מדור בחירות משותף בשני עיתונים, נהגנו לעלות פעם בשבוע לכנסת. למורת רוחי, כי לא סבלתי את החברותא המעושה בין עיתונאים ופוליטיקאים סביב שולחנות במזנון. אבל דנקנר אהב טווסות פומבית.