השבוע פורסם סרטון שבו נראה אביה של השרה להגנת הסביבה עובר ליד מפגינות שמחו מול ביתה של סילמן וקראו בשמות החטופים ברמקול. הוא נעמד לרגע, הביט בהן. כמעט היה אפשר לחשוב שהוא מזדהה עם קריאתן, תומך בבקשתן, מצטרף לתחינתן. אך הוא דווקא התמקד באישה מבוגרת, מעט רועדת, שאחזה בשלט "עוצרים הכל. החטופים", וחיקה את רעידותיה בזלזול, ואז המשיך ללכת בסנדלים עם שקית אדומה של יוחננוף. אין אירוניה גדולה מזו: היא מבקשת לעצור את החיים למען החטופים, והוא לועג בפומבי לפגם גופני וממשיך בדרכו.
ההתנהגות הציבורית המבישה של האבא של עידית אינה אלא סממן שעובר במשפחה, שהרי גם היא לא מכבדת איש זולת עצמה. בראיונות לתקשורת, למשל, היא פיתחה שיטה שלפיה היא לא רואה ולא שומעת את השאלות, אלא מדברת ללא הפסקה, נושאת נאום לאומה שאין בו כל עצירה להקשבה.
וכל זה כדי שתוכל לחמוק מהאמת המדממת הקטסטרופלית שסביבה. לכן היא תוקפת בצורה נבזית וצינית כל מי שהוא לא היא או משפחתה או הממשלה שבה היא חברה. ההתנהגות הדוחה של אביה אינה אשמתה, אך אי אפשר להתעלם מהתפוח הפגום שנפל מהעץ העקום. זו הערוגה המורעלת שבה גדלה. לא בכדי שניהם אינם מסוגלים לראות חטופים והרוגים ואזרחים מודאגים, אלא רק את עצמם כצודקים ואת האחרים כאשמים.
כשצופים בסרטון של האב, קשה להאמין שאדם ישראלי, שחי בינינו, מבחין ברחוב באישה מבוגרת ממנו מחזיקה שלט וכל מה שהוא רואה זה את הרעידות שלה. האישה המבוגרת, השלט, המצב, המלחמה והממשלה - הכל טפל בעיניו, כמו תפאורה חיוורת לבעיה הגופנית שממנה היא סובלת. היא, חלשה ובזויה, לעומתו. הוא, האבא של שרה בממשלה, חסין ובלתי פגיע, חולף מעל העם השבור, הרועד, הרוטט, שעומד בחוץ וכמעט מתמוטט.
סילמן, כמו אביה, האב כמו בתו, אינם רואים את הנזק שהשרה וממשלתה מעוללות, את הסבל, את הכאב ואת השכול הבלתי פוסק, ושניהם תולים את האשם במפגינים תמימים ובאזרחים חלשים. היא והוא מסתכלים על כל זה ורק צוחקים, לועגים, מתנשאים, מזלזלים.
התרעות פיקוד העורף