יש רגעים בחייה של אומה שבהם עצם קיומם של בתי ספר, פתיחתם מחדש של כיתות, התאספותם של ילדים עם מחברות וספרים — נדמים כמעשה של עמידה מוסרית לא פחות מאשר צורך חינוכי. ישראל פותחת את שנת הלימודים תחת שמי מלחמה מתמשכת, עם חטופים שטרם שבו הביתה, עם משפחות שסועות ועם רוח ציבורית שמרוקנת מעצמה את מה שנקרא פעם “אמון” או “תקווה”. רבים שואלים: מה טעם ללמוד כשאין ודאות, כשחרב חדה תלויה מעל כולנו?
אנחנו יודעים היטב: המערכת איננה יכולה לבטל את המציאות — היא איננה יכולה להשיב חטופים או לעצור טילים. אבל היא יכולה וצריכה לשמש חומת מגן אזרחית: להעניק לילדים ולנוער מקום בטוח, קבוע, יציב, שבו הם יכולים להמשיך לגדול גם כשהחיים בחוץ מתפרקים.
דגל אחד יכול להכיל תחתיו מורכבויות, ואנשים האוחזים בתפיסות מציאות שונות, שכן ערכים אנושיים ולאומיים לא מתיישבים זה עם זה בשלום גמור. שירות במילואים יכול לבוא על חשבון חיי זוגיות ומשפחה, ביטחון יכול לבוא על חשבון חירות בארצינו ומחוצה לה, מימון עלויות שיקום כל הנפגעים מהמלחמה יכול לבוא על חשבון היכולת לתקן את כל התחומים השבורים, הדרישה לשחרור החטופים יכול לבוא עם מחירים כואבים עתידיים. לבל יותר ספק, כותב זה מאמין שנכון לשלם אותם ולשחרר את כולם עשיו. פעמים רבות, מי שמבטיח אחדות מושלמת מבטיח אשליה — ובדרך לשם כופה דממה על ריבוי הקולות.
מכאן שתפקידה של מערכת החינוך איננו בהפיכת כל הילדים לעם אחד במובן אחיד ושטוח, אלא להכשירם לשאת את הסתירה, לחיות בתוך המתח, להקשיב לקולות שאינם שלהם מבלי לחוש שהדבר מאיים על קיומם. המורה האמיתי איננו נביא של אמת יחידה, אלא מתווך של ריבוי אמיתות.
תפקיד המורים הוא אפוא כפול: מצד אחד להעניק לילדים חום, תחושת שייכות, יציבות — ומצד אחר לעודד אותם לשאול, לחשוב, להתנגד כשצריך. מורה טוב איננו מי שמרגיע את הכיתה בכל מחיר, אלא מי שמאפשר לילדים להתעמת עם השאלות הקשות בדרך שתפתח אצלם כלים להתמודד עם העולם.
אך לא המורים לבדם יישאו בעול. אנחנו, ההורים — שותפים מלאים. האחריות עלינו לא פחות גדולה. הבית צריך להיות מקום שמסוגל להכיל דיאלוג ולא רק חרדה. ילד שמרגיש שהוריו מתייחסים למציאות בביטחון יחסי, גם אם היא קשה, יוכל לשאת אותה טוב יותר. עלינו לחנך בבית לא רק להישרדות, אלא לאומץ לשאול, לרגישות כלפי האחר, ולזיכרון שעמנו, בתולדותיו, התקיים דווקא משום שידע לנהל מחלוקת ולא משום שדיכא אותה. בתוך מציאות שדוחפת שוב ושוב אל הפשטה — “הם” מול “אנחנו” — על ההורה להזכיר לילד שישראל עצמה אינה קול אחד אלא מקהלה צורמת ולעיתים בלתי נסבלת, ודווקא משום כך עם ישראל חי.
ולבסוף, נכון גם לפנות אל התלמידים עצמם: ייתכן שעולמכם מתכווץ בצל האזעקה, בצל הידיעה שחבריכם לכיתה גדלים עם חור פעור בלב. ואף על פי כן, עצם העובדה שאתם שואלים, מתווכחים, יוצרים, כותבים, שרים — היא כבר ניצחון. אתם אינכם רק קורבנות של מציאות עגומה, אלא נושאי העתיד; כל גילוי של סקרנות, כל ויכוח אינטלקטואלי בכיתה, הוא פעולת התנגדות קטנה לאותה רוח של אדישות וכאב.
זכרו שהעתיד בידיכם. לא רק במובן הרומנטי אלא במובן הפשוט והמעשי: בעוד עשור אתם תהיו המורים, המפקדים, החוקרים, המנהיגים. השאלה היא אם תצאו לדרך עם כלים של פחד וצייתנות — או עם כלים של חשיבה, יצירה ויכולת לשנות.
זהו הלקח המוסרי שאנו נושאים איתנו לשנת הלימודים תשפ”ו–תשפ”ז: לחיות עם הכאב מבלי להיכנע לו, לחנך לחירות בתוך עולם של פחד, ולהאמין כי דווקא הפלורליזם — ריבוי הקולות — הוא התשובה האנושית העמוקה ביותר לשבריריות הקיום שלנו.
התרעות פיקוד העורף